על מוזות ומוסיקה

סוף השבוע האחרון היה פורה להפליא ורווי הישגים דומסטיים, אדמיניסטרטיביים ותרבותיים. לדוגמא: נבירה מעמיקה בפיסות נייר שהתפוררו בייאוש על גבי שולחן הכתיבה שלי העלתה שבבעלותי לפחות כרטיס אשראי אחד יותר משסברתי ושאני חברה באינספור קופות גמל, או לפחות 2. יותר משציפיתי. האתגר האמיתי הוא לתחזק את רמת האנרגיה והמוטיבציה שהביאוני לחפירות ההרפתקניות האלה מלכתחילה - עד סוף חוה”מ, בתקווה שמוקדים טלפוניים של קופות גמל לא עושים גשר מפסח ישר לרגל הבא.

באגף התרבות שהנו, לכל הדעות, מעניין יותר, גיבשתי מספר מסקנות חשובות:

• האלבום הכי מוצלח של אנני לנוקס הוא, בלי צל של ספק, Diva המצויין-מצויין-מצויין. את הרומנטיקניות חסרת התקנה היא הביאה אתה עוד מה-אייטיז, אבל 1992 היתה עבור גב’ לנוקס שנת מעבר מרה-מתוקה, שבה ספחה איזו מרירות נוקשה, אבל עוד לא הספיקה לפתח את אותה תודעה חברתית מוגזמת וטרחנית,שהגבילה את הצליל שלה בהמשך הדרך.

• עומר קליין הוא תותח רציני, אבל מוטב עומר קליין (אתר) עם חגי כהן-מילו מאשר עומר קליין עם עומר אביטל. למעשה, אני בעד הגלייתו לאלתר של עומר אביטל לאוסטרליה לצורך השתלמות במה שיתחשק לו לפרק זמן בלתי מוגבל.

• אם אנחנו כבר בטבלאות, הרי ש-Ben Gibbard עם The Postal Service, זצ”ל (אתר) עדיף על פני Gibbard עם Death Cab for Cutie. הקדשתי לעניין חלק ניכר מסופ”שי ואני מוכנה “לקחת את זה החוצה” עם כל מי שמרגיש צורך להביע את אי הסכמתו. זוהי האמת ולראייה, להלן שיר שלהם   The District Sleeps Alone Tonight (להורדה/סטרימינג), לצורך אישוש הקביעה שלי.

• אפורופו אוסטרליה - כמו הפרלין האחרון בקופסת המקס ברנר שקיבלת ליומולדת, התענגתי על הציפייה לקראת “אוסטרליה” של באז לורמן, עד שראיתי ו-יה רבאק, איזה תענוג. לפני עידן ועידנים, עשתה עמדי איה חסד ולימדתני ליהנות מקיטש בלב שלם ובממחטה רטובה. “מולאן רוז’” היה תחנה חשובה מאוד במַנְסע הזה. “אוסטרליה”, על אף שהוא הרבה פחות צבעוני, גועש ורגשני, עמוס להפליא בדרמה המודעת לעצמה וחסרת הבושה שהפכה למאפיין לורמן-י אהוב כה. הקומפוזיציות (האסתטיות) מרהיבות, העלילה לא נגמרת (בכלל. לעולם.), הדיכוטומיה של הרעים-טובים פשוטה עד גיחוך (לרעים יש שפם, לטובים יש לַאסו ואת ניקול קידמן)  והפסקול משובב לב ועוצר נשימה, בכך שמשלב קטעים סימפוניים עם מזמורים אבוריג’יניים ואת שתי התימות העיקריות, Waltzing Matilda (הפלא ופלא) ו-Somewhere Over the Rainbow לסירוגין, בחן רב.

לאור העיסוק המתמשך בפסי קול (אהם), הערה על פס הקול של “אוסטרליה”:

לורמן (שלדעתי אחראי גם על נתח משמעותי בעיצוב פס הקול) עושה בדיוק את מה שתיארתי ברשומה אצל “ההם”, במופגן, מובהק ומאוד in your face: פס הקול מגוייס, די באגרסיביות, לטובת הכוונת החוויה הרגשית של הצופה, עם התקדמות העלילה. כמו טאטלע, פתחתי את הממטרות בכל פעם שהכינורות התעצמו והזלתי ריר בכל פעם שהצ’לו שליווה את סצינות ה-swashbuckling של יו ג’קמן נכנסו לפעולה. הגיחוך הוא, כמובן, שזה שעצם הידיעה שמפעילים עלי מניפולציה לא הפריע לי ליהנות ממנה או לשתף איתה פעולה. להיפך.

• אני שמחה לקשר לשתף את ציבור הקורא שלי בקישורית לקורא הרסס של Boy Howdy, שמעדכן את Cover Lay Down המעולה. אני יודעת שזה קצת מופרך, לקשר לרשימת קריאה של מישהו, אפילו לא איזה גיאחה או דויד פרץ, אבל יש שם אחושלוקי פנינים ממגוון בלוגי MP3 שממש שווה לדגום. המלכוד הוא, שקורא הרסס שלו הוא גוגל רידר, ואינני בטוחה אם יש דרך להתעדכן ממנו שלא באמצעות גוגל רידר משלכם. למה אני לא יודעת את זה בודאות? כי אני לא משתמשת בגוגל רידר ואין לי כוונה להתחיל. אז או שתצרפוהו לגוגל רידרכם, או שתרפרשו עד שתרוו מעושר רשימת הקריאה.

• TB Sheets הוא, ככל הנראה, אחד השירים המדכאים יותר בתולדות המוסיקה הפופולארית. ג’ולי, אהובתו של הדובר, גוססת מזה זמן-מה משחפת. הדובר, באורגיה של אשמה וגועל, מנסה להתמודד עם הנסיבות ה”לא טבעיות” ועם הסדינים המצחינים, החדר המחניק, אבל לא מי יודע מה הולך לו. ואן מוריסון כתב והקליט את השיר מורט-הקישקעס הזה, שאפילו זכה בערך משלו בוויקיפדיה, בו מדווח עד כמה מוריסון עצמו סבל מתוכן השיר במהלך הקלטתו. אבל הוא נפלא ומורט-קישקעס כמו שראוי לבלוז אירי איכותי. T.B. Sheets (להורדה/סטרימינג)

ביום שני אלך להופעה של יסמין לוי בתיאטרון ירושלים. זה מסתמן כהיילייט של החג המזופת הזה. דיווחים לאחר מכן.

בשבוע שעבר כתבתי אצל ההם רשומה על פסקול החיים של כל אחד מאתנו, אבל בעיקר של דור ה-X, אשר אותו אהבה נפשי ושעל שורותיו המבולבלות תמידית אני נמנית. הרשומה הזו מכילה בערך עשירית ממה שיש לי להגיד על פסי קול בכל חודש נתון, רק השנה. רזולוציית החג שלי היא לכתוב עוד שתי רשומות נרחבות על פסי קול, כאן, בקרון הזה, עד סוף מאי. זהו. עכשיו סינדלתי את עצמי ואין מנוס מלכתבן. אחרת כל האינטרנט, שכבר חושד בחוסר הרצינות שלי בתור בלוגרית שמעדכנת את בלוגה בתדירות של שיחות שלום עם הפלסטינאים - יקבל הוכחה ניצחת לכך.

מה שלא כתבתי שם, זה שנגן ה-MP שלי שבק חיים לפני כשלושה חודשים ומאז אני נטולת מה שאיפשר לי לבחון ביתר תשומת לב את הרגלי הפּיסְקוּל של עמיתיי לנסיעות המשמימות על אותו קו 19 מושמץ. עוד משהו שלא כתבתי שם, הוא כמה צורם וחורק לי לחלוק מרחב ציבורי עם כל-כך הרבה אנשים שמנותקים מהסביבה שלהם באופן כל-כך רצוני וכל-כך מובהק. הניכור של הפוסט מודרנה האורבנית הפך לקלישאה לפני שבכלל נולד כמושג, אבל לא רק שזה לא מנחם - זה גם לא מפר את הבדידות והקרירות שנודפים ממי שחמוש במשקפי שמש ואוזניות באמצע הרחוב ושיסכים להפטר מאחד מהם רק לטובת שיחה נכנסת.