על מוזות ומוסיקה

עברו כבר 5 חודשים ולפעמים התחושה היא שבקושי עבר שבוע. חמישה חודשים של פּרידוּת, בדידות והתרגלות להגדרה מחודשת כ-לא חלק מזוג.

אז אספתי אוסף. לקח לי בערך חודש לעשות זאת. קצת כמו פינוי החפצים של אדם שהלך לעולמו, רק, כמובן, פחות טרגי. התווכחתי עם עצמי, ניקיתי וסיננתי, מחקתי, הוספתי, הצדקתי, ייללתי ורטנתי, הכנסתי הכל לפרופורציות ומיד הוצאתי בחזרה ובסוף נשארתי עם 15 קטעים. זה מגוחך. למעשה, אני לא שלמה בהרבה עם הלקט הזה מאשר הייתי עם 9 הגרסאות שקדמו לו. בעיקר משום שעל פניו, יש זילות מעליבה בזה שקשר של שנתיים (ברוטו) אפשר, לכאורה, לסכום ב-15 שירים. אבל הרי לא כך הוא ולאור כמות המחשבה והכוונות שהקדשתי לכל קטע ולרצף שלהם, הרי שאני הכי-קרובה-שאפשר-להיות-שלמה עם התוצאה.

חלק מהשירים של שנינו, חלקם שלו בלבד, חלקם שלי, חלקם הבלתי מבוטל נושא משמעויות קוטנקסטואליות מגוונות ורבדים בשפע, של הקשרים המרובים שרווחו בינינו. הרצף הוא שילוב של כרונולוגי-תיעודי ושל אסוציאטיבי ואין לי ספק שיהיה נהיר למי שצריך. מדובר, כנראה, במיקס בעל אופי נדוש להפליא, אבל אפילו לא מתחשק לי להתנצל או להצדיק. משהו באוסף הזה הותיר אותי מרוקנת ונבובה לחלוטין.

אני עורמת את שאריות השבוע שעבר ומפזרת אותן לכל הרוחות, בתקווה שהשבוע הקרוב יביא בשורה קצת פחות מייגעת ונושאת עמי את דבריו החכמים של האח, שהזכיר לי, בתבונתו כי רבה, שהמהות של אכפתיות היא רצון שיהיה טוב לאנשים שאכפת לך מהם. לעתים, כך אני לומדת שוב ושוב, הרבה יותר קל להגיד שאת letting go מאשר לעשות זאת.

MixArmenia, להנאת ציבור הקורא שלי.