על מוזות ומוסיקה

ציבור הקורא שלי ודאי יחשוד שאני מוקסמת בקלות, משום שהלכתי וייצרתי, במו מקלדתי, תגית בשם “מקסים-מקסים-מקסים” ואף תייגתי 3 רשימות שלמות (!) בה. יקח לתשומת לבו, אם כן, את העובדה שלא הייתי טורחת להביא בפניו קישורים לדברים שאינם, לכל הפחות, מקסימים, כי בשביל בינוניות אתם לא צריכים אותי ובשביל כל שאר הדברים (בעולם, פחות או יותר), יש לכם את גיאחה. הא. טייק ד’את, אכילס.

אמנם מצאתי אותו אצל גיאחה, אבל בשביל שליש מאותו הקורא שאינו שוקד, במשך שבועות רבים, על כל “עונג”, קחו את אורן לביא (MySpace), שבכלל כותב ושר בלעז ומקליט בניכר, אבל השיר הראשון שנשמע במייספייסו, “Her Morning Elegance” הוא פשוט מהמצויינים שבהם. בשירים הבאים הוא כבר זולג לסטריליות ניק-דרייק-wannabe-ית ולצערו, אני מחרימה את itunes (שם הוא משווק את אלבומו), אחרת עוד הייתי מקוששת את האלבום מחבריי תאבי ה-apple, אבל “Her Morning Elegance” פשוט שובה. וגם קולע ובעצם מרובד יותר מן הרושם הראשוני שמותיר. המיקס העירני מצליח לערפל קצת את העצבות והבדידות שעולים מהטקסט, אבל אולי זו רק אני.

בד”כ, אינני מחובבי הוידאו-קליפס, שזה מעניין, כי וויקיפדיה טוענת בתוקף שהדור שלי גדל על MTV. ב-70% מהמקרים, הריצודים הויזואליים מסיחים את הדעת מהמוסיקה ואם לא מדובר בקומפוזיציה ויזואלית מרשימה או מושקעת (ולרוב אכן לא מדובר בשכאלו), הרי שיצאת קירח מכאן ומכאן ונותרת עם חוויה משמימה וטעם לוואי של קולה בפה. אבל הקליפ של HME גם ויה גיאחה, פשוט פשוט יפיפה וכייפי ומוסיף לחוויה (youtube).

~0~0~0~
את הביצוע המופתי, החורק, מדיר השלווה ונוטף הערגה של טום ווייטס ל- Sea of Love, הכרתי דרך המותחן הדלוח הנושא את אותו השם ממש, Sea of Love, שפרט לכימיה מינית מרהיבה בין החוקר המשטרתי האובססיבי של אל פצ’ינו ומוכרת הנעליים הסקסית של אלן ברקין, לא ממש מניח סיבות טובות לשרוף עליו שעה וחצי.

לתומי, סברתי שמדובר בטום ווייטס אורגינל, ולא לגמרי הבנתי למה, בעוד שהסרט, כולל גרסת הווייטס לשיר, יצא ב-89′ - הפעם הראשונה שאותה גרסת ווייטס ראתה אור ויניל היתה ב-Orphans, שיצא כמעט 20 שנה מאוחר יותר. מאחר שנסתרות הן דרכיו של ווייטס, נותרתי בתהיותיי, אבל מאז הספקתי לגלות שהשיר הזה בכלל נולד בסוף שנות ה-50, כאיזה שרביב מצעדים דביק וסכריני ומאז זכה לעונג המפוקפק של עשרות גרסאות כיסויי, כשכל אחת מתחרה בקודמתה בקיבולת המתקתקוּת והיכולת -to induce a diabetes attack. האירוניה הגדולה, היא שכל מיני איגי פופ ורוברט פלאנט דפקו ביצועי-סוכרזית של השיר כמעין קונטרה לסגנון הרגיל שלהם, אבל בעצם השאירו אותו בחוסר הישע המשמים שבחטאו בא לעולם. אבל אז בא הדוד ווייטס וסידר שהכל יהיה בסדר, שהשיר הקטן והחמוד בן 6 השורות יחסל סיכויי שינה מלילותיהם של שומעיו וירדוף את ימיהם. הים הכספיתי, החולמני שבהזמנת האהבים של רב הגרסאות הופך תחת ידיו של ווייטס לשלולית ביצתית של אירוניה וייאוש. אז הנה קחו, כי דברים טובים צריך לחלוק:

גרסת הווייטס

גרסת הפלאנט, לשם ההשוואה.אבל באמת, אל תרגישו מחוייבים.

גרסת Cat Power, כפרה עליה, מפס הקול של ג’ונו, גם כן כפרה עליה. היא אקוסטית וחמודה, אם כי מעט אנמית, ובעיקר מצליחה להמנע מכלי מיתר מיותרים וסינטיסייזר מייגע.

~0~0~0~
ולסיום סיומת - הכי לא קשור בעולם: אני סאקרית של ריאן גוסלינג עוד מימי “חצי נלסון” העליזים, שלא לומר, דמות המאהב המוצלחת ביותר שראיתי בקולנוע בכך וכך שנים האחרונות ב”הפנקס“. אי לכך, ובמידה רבה של צדק, ראוי לפרגן להרכב האימה-ביזאר התיאטרלי שחנך זה לא מכבר, שכולל, במקרה הזה, כלי הקשה ופסנתר (אולי “פסנתר” זה מונח קצת מוגזם לתאר את מה שהולך שם) וגם חבורה מפוקפקת של ילדודעס שמלווים כמי שקפאם שד. אהם. באיכות מזוויעה (כנראה כחלק מהאפקט) במייספייס של ההרכב שעוטה את השם הדרמטי Dead Man’s Bones

זה מוזר, מטריד וחלילה לכם מלקחת עת העסק ברצינות, כי לא נראה שמישהו ממשתתפי המיזם עושה כן.