חיי אהבה בפחות מחמישה שירים
די מדהים, כמה פרטים ביוגרפיים, יש יאמרו פיקנטיים על גבול הרכילותיים, אפשר ללקט על אדם מבין שורות שיריו.
אחרי חודשים של האזנה יסודית ומרוכזת הצלחתי להרכיב תמונה פחות או יותר ברורה של חיי הרומנטיקה ותפיסת האהבה של ג’ואן באאז. למה שזה יעניין מישהו? שאלה מצויינת. מזל שלא עליה התיימרתי לענות.
ברור לי שאין גבול ליוהרה שבאמירה הזו: “הצלחתי לפצח את עולמה הרגשי של הגב’ באאז, ועכשיו אתן את ההדרן, אם לא אכפת לציבור”. עם זאת, באמת נראה לי שהצלחתי לעשות לפחות משהו שמזכיר את זה ומאחר שזה מה שמעניין אותי - מה מניע אנשים, מה הן נקודות החולשה שלהם.
התצרף מורכב מארבעה שירים, בסך הכל ולמה לא ללכת לפי סדר כרונולוגי אם אפשר:
ראשון, אכזרי מכל וכנראה מפורסם מכולם - בּוֹבּוּס דילן, האחד, היחיד והמניאק. על פני עשרות קטעי ארכיון ותמונות אפשר לראות בבירור את הדינאמיקה המשונה ביניהם: באאז רוכנת אליו, נוגעת בו, מחייכת לכיוונו, מביטה בו ברוך, נוטה אליו, משתוקקת - והנביא מרוכז בעצמו, לוטש מבט אדיש לכיוון זה או אחר, מנציח את גישתו הסוריאליסטית כלפי היקום בעוד תמונה בשחור-לבן. לא מאמינים? לכו ל-google images ותבקשו יפה bob dylan + joan baez. בסופו של דבר, הוא התעלה על עצמו ועל אף שתכננו בצוותא את סיבוב ההופעות של 65′, הוא פשוט יצא אליו לבד.
אפשר לכתוב דוקטורט (יש להניח שמישהו כבר עשה זאת) על היחסים הכנראה-בכלל-לא-הדדיים של הצמד. רבות ישוער אודות השירים שדילן כתב או לא כאותות קינה על היעדרה, על נכונותה להשתתף בסרטו (המ-ז-ע-ז-ע-!), “רינאלדו וקלרה”, בתור האישה בלבן, הדחוייה מפני אשתו - גם בסרט וגם בחיים, על כך שהמשיכו להופיע בצוותא במשך עשורים אחרי כן ועל גלקסיות של מתח מיני וכדי לסבר את העין והאוזן, קחו את “Never Let Me Go” ביוטיוב, מתוך “רינאלדו וקלרה” ושימו לבכם לפלירטוט חסר התקנה מצדו ולהיסוס הנעתר מצדה:
ב-75′, לאלבום הפופ הראשון שלה (בניגוד לכל מה שפרסמה/הקליטה/הופיעה אתו עד אז, שהיו פולק ומחאה צרופים), כתבה ג’ואן את “Diamonds And Rust”, שנכתב מפורשות לדילן. בהופעות, במסגרת נטייה אופיינית להשחיל הערות ביניים אירוניות על תכנם של שירים מהלך ביצועם, נוהגת באאז לרטון בחיבה “nothing but heartache” בתשובה לשורה “you brought me something”. אחת הסיבות שאני כ”כ אוהבת גם את הפאזה הפופית שלה, היא היכולת לשלב מודעות עצמית מוגזמת עם השתפכויות קיטשיות מוגזמות עוד יותר.
3 השירים האחרים הרבה יותר חמקמקים ובעלי נוכחות הרבה פחות דרמטית והרבה יותר מעניינת: שניים מהם כתבה בעצמה והם בעלי אופי אוטוביוגרפי שקוף עד גועל: Love Song To A Stranger, שנכתב ב-1972 ו- , Love Song To A Stranger II, שנכתב ב-1975 אבל הוקלט רק ב-78′. שניהם קיטשיים להפליא אבל ניכר כי נחצבו ישר מהקישקעס של גב’ באאז. אין בהם הוַדיינות הכפייתית שהיית מצפה למצוא בשיר שמתאר בפרוטרוט ליל אהבים חצי מזדמן או רצף של כיבושים הדדיים, אלא ישירות ופשטות ותוגה ובעיקר, בדידות בלתי ניתנת להכלה, שאליה עוד אשוב.
Love Song I מתאר בפרוטרוט יום ולילה וכנראה עוד יום של זוג, לכאורה ארעי, במפגש שנשמע כמו one night stand קלאסי במלון. באאז מאיירת בקווים דקים של נוסטלגיה וערגה מלאת השלמה סיטואציה רוויית רוך ומוארת באינטימיות. שני אנשים בוגרים הניגשים בטבעיות למלאכת האהבה והחושפנות שבה היא מתארת את העירום ואת התשוקה מפתיעה בכל פעם מחדש. בסופו של יום, מתנערת באאז מ- “love everlasting” במחווה שגובלת בציניות, ולא לגמרי ברור למה. כי היא לא מאמינה בה? כי מאהבה הכזיב? הסיבה הראשונה כנראה קרובה יותר לאמת.
Love Song II הוא, למעשה, תיעוד ציני ומאולץ מחינה לירית של חיי האהבה של הגברת. דומה כי Love Song I זכה לשבחים והיה אהוב על הקהל וה-sequel לא איחר לבוא. כאן אנו מקבלים נתחים קטנים ופיקנטיים בהרבה מאשר הבלדה היפה הקודמת. בין האירי הקטיפתי לפרח הנזורה (?!) החינני, לבוקר המזמר מטנסי לבוסטונאי העדין, נדמה כי ג’ואן באאז צברה קילומטראז’ מרשים ברחבי אמריקה וטעמה מכל טוב הארץ. וחלילה לקורא לטעות ולחשוב שמדובר בדבר-סניטה סקסיסטי: מלאת קנאה ויראת כבוד אנוכי בכתבי מילים אלו. זוהי דוגמא נהדרת לאיקונות התרבות שסללו את דרכנו אל החופש המיני הלגיטימי במהלך העשורים האחרונים ועל כך, אני מודה לבאאזית ומוקירה אותה.
אז עלם החמודות מן המלון בשיר הראשון הוא בוסטונאי, אנו למדים מן השיר השני. והסינגר-סונגרייטר המסוקס מטנסי, כפי המסתמן, השאיר צלקות מרות בנפשה של ג’ואן. אוכל לפצוח בניתוח מעמיק של מילות היקושר על מנת להוכיח את זה, אבל נראה לי מיותר: כל הבית ההוא זועק שברון לב וגאווה מנופצת.
את השיר השלישי לא באז כתבה, כי אם אחד דייויד לוגינס. קוראים אותו “Please Come To Boston” (בבקשה להתעלם משם המבצעת) ורבים כבר ביצעו אותו מאז 1974, שאז נכתב ופורסם. ספק אם נכתב במיוחד עבור באאז, בעיקר בהתחשב בזה שנכתב טרם ההשתפכות האוטוביוגרפית שב-Love Song II ואיכשהו - יש לא מעט פריטים ביוגרפיים שקולעים: מיני גברברים מפצירים בה לבוא אליהם, לבוסטון, ל-ל.א., לדנבר ואילו הדוברת מסרבת בתואנה שהיא Number one fan of the man in Tennessee. ניכר שלא באאז כתבתו (ודי רווח לי שכך), כי עם כל הקיטש שבשני “שיר האהבה לזר”, הן הטקסט והן הלחן של “אנא, בואי לבוסטון” נדושים באופן שהיה מהווה השראה לקני ג’י או ריצ’י ליונל, לא עלינו.
יש סיכוי שבאאז בחרה לבצע את “אנא, בואי לבוסטון” דווקא בגלל הסממנים הביוגרפיים. אולי הזדהתה עם קו העלילה הקלוש? אולי.
מבעד להשלמה ולביקורת העצמית, אחרי העקיצות הסרקסטיות והתחמקויות לרוב, נשארת בידינו סקיצה של ג’ואן באאז כאישה בודדה, מיואשת, מרירה אבל לא כבויה. Love is a pain in the ass, היא מכריזה בסוף Love Song II וב - Love Song I היא זועפת כנגד “love everlasting and other sad dreams”. הזרים בשיריה וכנראה גם בחייה של באאז מצילים אלו את אלו מהשממון, מטרדות, מהיות לבד, מהמציאות.
להגיד שאני קונה את זה?
לא פשוט, חברים. לא פשוט בכלל.