ספינת הדגל של סטפן סטילס
ביום מן הימים, אערוך רשומת עומק רצינית על הגילגולים השונים של סטפן סטילס, דייויד קרוסבי וניל יאנג במגוון הרכבים, כולל המעבר מ-Buffalo Springfield ל-Crosby, Stills, Nash and Young ולא אפסח על התפתחות הצליל מהרכב אחד למשנהו וודאי לא אוותר על ניתוח קריירות הסולו שלהם.
בינתיים, הומאז’ קטן לשיר מופלא שעל כתיבתו, הלחנתו ועיקר ביצועו אמון סטפן סטילס:
Daylight Again הוא לא-באמת-אלבום שהוציאו שארית הפליטה (שהיא גם רובה) של CSNY, ב-1982. זהו לא-באמת-אלבום, משום שבשלב הזה, דייויד קרוסבי כבר היה מעוך מרוב קוקאין ואטלנטיק רקורדס סירבו לקבל כל תוצר מוגמר שנעדר חתימת הכשר של כל השלושה בהרכב מלא (קרוסבי, סטילס ונאש). החבר’ה ליצים כבר היו past their prime. הם כבר בקושי כתבו את החומרים שלהם לבד ולסשניי הקלטה לקראת Daylight Again הביאו בדלים וסקיצות, איש את שלו, שגירדו מהשנים שלפני כן. כשקרוסבי נאסר על אחזקה ושימוש, נאלצו סטילס ונאש לסנטז את הקולות שלהם להקלטות ישנות של “דלתא”, מבית היוצר של קרוסבי הנעדר ולהביא את ארט גארפונקל וטים שמיטד מה-Eagles כדי שישירו קולות רקע.
שמיטד וגארפונקל עושים גם את קולות הרקע ל-Southern Cross מאותו האלבום והתוצאה מצמררת.
במיטב מסורת האייטיז (הנתעבת), העיבוד של השיר הוא אנמי וסובל מבעיה קשה של בס-תופים עייף (אבל בעיקר מרדים) וליווי גיטרות משעמם למדי. היתרון בנ”ל, הוא העובדה שהפקה משמימה משאירה מקום וסבלנות להתעמקות בלחן היפיפה, במילים השובות ובקולו החרוך-אך-מלודי של סטילס. ב-1982 היה סטפן סטילס כבר במרחק של מילין רבים אחרי שיא התהילה שלו ועל גבול היות has been קלאסי. משפחתו כבר היתה בשלבי התפוררות מתקדמים, הוא החל תהליך ארוך ומייסר של השמנה וכוכבו היצירתי, שדרך בשנות ה-60 ונצץ בעוז משך רוב שנות ה-70 החל דועך. אולי זה מה שהצליח לחלץ ממנו ביצוע כ”כ שבור, כה נואש לספק-בלדה המעורפלת הזו.
מבעד לניסוח מתעתע, שח הגבר בגוף ראשון אודות מסלול חיפושיו אחר אהובתו, ספק אישה-ספק ילדה. מעל סיפון אֹנייתו, חיפושיו מצטלבים עם הנתיב המוביל אל קונסטלציית הצלב הדרומי, במסלול מיימי הנשרך על פני דרום אמריקה. בין דיווח לקפטנ’ס לוג לנסיונות התקשרות משופעים באלכוהול ובייאוש נחשף לעינינו האיש הזה, בהדרת דלותו, שכל שנותר בידו הם אהבתו לאישה שעזבתו והמוסיקה ובהם הוא מוצא את נחמתו.
So I’m sailing for tomorrow, my dreams are a-dyin’,
And my love is an anchor tied to you, tied with a silver chain.
I have my ship and all her flags are a-flyin’.
She is all that I have left and music is her name
משום מה, אני תמיד מרגישה צורך להתנצל, בראש ובראשונה בפני עצמי, על חיבתי לשיר הזה. משהו בהצהרות ה-love conquers all שבפזמון ובדליחות המסונטזת של האייטיז שדולפת מכל חלקה טובה מעורר בי הד של בחילה שאפילו הטקסט המהפנט והלחן לא יכולים לו. אולי דווקא הייאוש הזה, שאני מדמה כי הוא אותנטי, מעורר בי הסתייגות. סטפן סטילס, גיבור גיטרה ועתיר בלורית וחן, בתחילת הסוף של עצמו.
אולי זה בכל זאת משהו בלחן, משהו כל-כך קולע, כל-כך מדוייק, שמאלץ אותך לחזור אליו שוב ושוב, עד שתצליח לפצח את הצופן שבבסיסו ושמזכיר לי סרטי מילניום מטופשים על תאגידי פסט-פוד שמחדירים פרסומות תת-קוליות לשירים פופולריים במטרה למכר דור שלם לתרבות צריכה מוגזמת (ספציפית “ג’וזי והחתלתולות”, למי שלא זיהה) - עד כדי כך הלחן רודף אותי. כשנגן ה -MP -להלן, “הנגמ”פ”- שלי נקלע ל-Southern Cross בטעות — וואלה, הלך עלי. זה הדבר היחיד שאוכל לשמוע למשך ימים.
סטילס, השנים הפורמטיביות
כמו רבים משיריו של סטילס, גם השיר הזה אינו שלם בלי שני חלקיו: מילים וללחן בצוותא. בגלל זה אני נמנעת מלהגיש ציטוטים נוספים. כדי לא להרוס את הטעם. הדבר הנכון לעשות יהיה לקשר לגרסת היו-טיוב. אלא שדוטי, מחשבתי המנייריסטית, השביתה את מנגונני האודיו כליל, כך שאין לי מושג אם מס’ הגרסאות שמצאתי בכלל ראויות להאזנה. אשתדל לקשר בהקדם ולו לסטרימינג מ- last.fm אוallmusic. עד אז, אם מישהו הסתקרן ומעוניין לשמוע, אנא ישאיר תגובה/ישלח דוא”ל ל-euterpe.the.muse בג’ימייל ואשלח לו את השיר.
עדכון (27.2.08): ברוך הוא שהמציא את יו-טיוב. להלן גרסת הופעה מ-83′. אמנם הקול של סטילס איננו משוייף ומשכנע כמו בגרסת האלבום, אבל האנרגיות של ההופעה מפצות. ואוף, הוא כזה חמוד… in a none-puppyish sorta way.