על מוזות ומוסיקה

לכל אחד יש מערה משלו, שאליה הוא זוחל בעיתות  מצוקה ואבדן, או סתם כשתחושת הקבס הכללית נהיית בלתי נסבלת. עבור רוב חבריי, המערה הזו מתגלמת בצורה של ספר ואסקפיזם ברוך בצדו. למערה שלי צורה של אוזניות ה-k412 של AKG ונגן שסוללתו טעונה. לרוב, כדי באמת להשיג אפקט מערה מקסימלי, צריך למלא את האוזניים ביצירות מוכרות, ותיקות ואהובות שכבר שמעת ברפיט כ”כ הרבה פעמים עד שהן מדממות לך מהאוזניים, חרוטות על גזע המוח שלך ונטמעו במחזור הדם. שירים חדשים פשוט נחבטים, מעשה דיסוננס לתפארת, ברעות החולות ששטות בין ארכיפלגי המוח וניתזים לכל עבר.

Blind Faith היו סופר-גרופ, שכללו בעיקר פליטי Traffic ו-Cream. הם חברו לכדי סלף-טייטלד אחד, מוצלח נורא, שגם צפן בחובו את Can’t Find My Way Back Home. כבר חילקתי כאן את השיר הזה במסגרת מיקסארמניה, אבל ככל שאני טומנת את אוזניי בתוכו יותר ויותר, הוא לובש הֶקְשרים אחרים, מעורפלים יותר, מופשטים יותר. הדרך הביתה רק מסתבכת יותר ויותר והשיר כבר מזמן חדל להיות מקור נחמה והפך עוגן לייאוש, מעין גביש-פולחן שמזכיר לי כמה שבריריים הם הדברים, עד כמה אין בזה שום דבר שהוא בסדר או בר-ריפוי.

ואני כבר לא יודעת אם הזכוכית הפיגורטיבית שלעסתי היא השיר הזה, המזוקק, או הגלנפידיך, שאני יכולה להשבע שמתנדף בקצב מדאיג, כי אין סיכוי שאני שתיתי את כל זה. אני מבינה סוף-סוף את האח, שמגן כבר שנים בלהט על הזכות להרס עצמי וברמות מעמיקות והולכות של הבנה והזדהות אני מצטרפת אל מסע הצלב המסוייג שלו. חוסר האיזון שלנו, המכורים להתמכרויות, אינו אינהרנטי, כי אם נרכש ונחוץ. הוא חיוני לחיוניוּת. ולהגדרה העצמית, ומעל לכל, להרווייה. הניסיון איננו למצוא איזון אלא להפר אותו, כי קו האופק בזווית הנכונה רק כשהוא נוטה בכמה מעלות. משהו שם תמיד מאיים להִפָּרֵם, קולוסוס עצום של בדידות קיומית תמיד זקוק לריסון, קרעים מהמציאות שסביב זקוקים לסיב עשן, לטיפת ענבר בלואו-בואול או לרכות הבלתי נתפסת שאפשר למצוא רק כשעור פוגש בעור - רק כדי לאשש את קיומם. איכשהו, when the fix is in, הרצועות שמהדקות את המציאות מסביב פחות וויזיביליות. והכי חשוב - הבכי must be kept at bay, כי אף אחד לא יודע מה יקרה אחרי שיחל. מי יודע אם בכלל ייפסק אי פעם. והרי לא בחולשה מדובר, כי אם בקיום שהוא קצת יותר קרוב לסף.

Blind Faith הבינו את זה, חושבתני (ובפרט סטיב ווינווד שכתב את השיר) ו-Can’t Find My Way Back Home קצת עוסק בזה. Can’t Find My Way פוסע בעדינות בתוך אותם הרגעים הבלתי סבירים בעליל שלפני הסערה, כשכל הנימים רועדים בפראות וכבר הנשימה נעתקת ובכלל לא ברור אם הבחירה להביט אל תוך התהום היתה שלך מלכתחילה.

Blind Faith - Can’t Find My Way Back Home

ביום מן הימים, אערוך רשומת עומק רצינית על הגילגולים השונים של סטפן סטילס, דייויד קרוסבי וניל יאנג במגוון הרכבים, כולל המעבר מ-Buffalo Springfield ל-Crosby, Stills, Nash and Young ולא אפסח על התפתחות הצליל מהרכב אחד למשנהו וודאי לא אוותר על ניתוח קריירות הסולו שלהם.

בינתיים, הומאז’ קטן לשיר מופלא שעל כתיבתו, הלחנתו ועיקר ביצועו אמון סטפן סטילס:

Daylight Again הוא לא-באמת-אלבום שהוציאו שארית הפליטה (שהיא גם רובה) של CSNY, ב-1982. זהו לא-באמת-אלבום, משום שבשלב הזה, דייויד קרוסבי כבר היה מעוך מרוב קוקאין ואטלנטיק רקורדס סירבו לקבל כל תוצר מוגמר שנעדר חתימת הכשר של כל השלושה בהרכב מלא (קרוסבי, סטילס ונאש). החבר’ה ליצים כבר היו past their prime. הם כבר בקושי כתבו את החומרים שלהם לבד ולסשניי הקלטה לקראת Daylight Again הביאו בדלים וסקיצות, איש את שלו, שגירדו מהשנים שלפני כן. כשקרוסבי נאסר על אחזקה ושימוש, נאלצו סטילס ונאש לסנטז את הקולות שלהם להקלטות ישנות של “דלתא”, מבית היוצר של קרוסבי הנעדר ולהביא את ארט גארפונקל וטים שמיטד מה-Eagles כדי שישירו קולות רקע.

שמיטד וגארפונקל עושים גם את קולות הרקע ל-Southern Cross מאותו האלבום והתוצאה מצמררת.

במיטב מסורת האייטיז (הנתעבת), העיבוד של השיר הוא אנמי וסובל מבעיה קשה של בס-תופים עייף (אבל בעיקר מרדים) וליווי גיטרות משעמם למדי. היתרון בנ”ל, הוא העובדה שהפקה משמימה משאירה מקום וסבלנות להתעמקות בלחן היפיפה, במילים השובות ובקולו החרוך-אך-מלודי של סטילס. ב-1982 היה סטפן סטילס כבר במרחק של מילין רבים אחרי שיא התהילה שלו ועל גבול היות has been קלאסי. משפחתו כבר היתה בשלבי התפוררות מתקדמים, הוא החל תהליך ארוך ומייסר של השמנה וכוכבו היצירתי, שדרך בשנות ה-60 ונצץ בעוז משך רוב שנות ה-70 החל דועך. אולי זה מה שהצליח לחלץ ממנו ביצוע כ”כ שבור, כה נואש לספק-בלדה המעורפלת הזו.

מבעד לניסוח מתעתע, שח הגבר בגוף ראשון אודות מסלול חיפושיו אחר אהובתו, ספק אישה-ספק ילדה. מעל סיפון אֹנייתו, חיפושיו מצטלבים עם הנתיב המוביל אל קונסטלציית הצלב הדרומי, במסלול מיימי הנשרך על פני דרום אמריקה. בין דיווח לקפטנ’ס לוג לנסיונות התקשרות משופעים באלכוהול ובייאוש נחשף לעינינו האיש הזה, בהדרת דלותו, שכל שנותר בידו הם אהבתו לאישה שעזבתו והמוסיקה ובהם הוא מוצא את נחמתו.

משום מה, אני תמיד מרגישה צורך להתנצל, בראש ובראשונה בפני עצמי, על חיבתי לשיר הזה. משהו בהצהרות ה-love conquers all שבפזמון ובדליחות המסונטזת של האייטיז שדולפת מכל חלקה טובה מעורר בי הד של בחילה שאפילו הטקסט המהפנט והלחן לא יכולים לו. אולי דווקא הייאוש הזה, שאני מדמה כי הוא אותנטי, מעורר בי הסתייגות. סטפן סטילס, גיבור גיטרה ועתיר בלורית וחן, בתחילת הסוף של עצמו.

אולי זה בכל זאת משהו בלחן, משהו כל-כך קולע, כל-כך מדוייק, שמאלץ אותך לחזור אליו שוב ושוב, עד שתצליח לפצח את הצופן שבבסיסו ושמזכיר לי סרטי מילניום מטופשים על תאגידי פסט-פוד שמחדירים פרסומות תת-קוליות לשירים פופולריים במטרה למכר דור שלם לתרבות צריכה מוגזמת (ספציפית “ג’וזי והחתלתולות”, למי שלא זיהה) - עד כדי כך הלחן רודף אותי. כשנגן ה -MP -להלן, “הנגמ”פ”- שלי נקלע ל-Southern Cross בטעות — וואלה, הלך עלי. זה הדבר היחיד שאוכל לשמוע למשך ימים.

סטילס, השנים הפורמטיביות

כמו רבים משיריו של סטילס, גם השיר הזה אינו שלם בלי שני חלקיו: מילים וללחן בצוותא. בגלל זה אני נמנעת מלהגיש ציטוטים נוספים. כדי לא להרוס את הטעם. הדבר הנכון לעשות יהיה לקשר לגרסת היו-טיוב. אלא שדוטי, מחשבתי המנייריסטית, השביתה את מנגונני האודיו כליל, כך שאין לי מושג אם מס’ הגרסאות שמצאתי בכלל ראויות להאזנה. אשתדל לקשר בהקדם ולו לסטרימינג מ- last.fm אוallmusic. עד אז, אם מישהו הסתקרן ומעוניין לשמוע, אנא ישאיר תגובה/ישלח דוא”ל ל-euterpe.the.muse בג’ימייל ואשלח לו את השיר.

עדכון (27.2.08): ברוך הוא שהמציא את יו-טיוב. להלן גרסת הופעה מ-83′. אמנם הקול של סטילס איננו משוייף ומשכנע כמו בגרסת האלבום, אבל האנרגיות של ההופעה מפצות. ואוף, הוא כזה חמוד… in a none-puppyish sorta way.

כזכור (או לא), עברתי דירה ממש לא מזמן (4 חודשים) שוב (בפעם השלישית הקיץ) לדירה שאני מתעבת (וחסל סדר סוגריים).

במשך שלושה חודשים עשיתי כל שהיה ביכולתי על מנת שלא להתמקם כמו שצריך בדירה הזו: נמנעתי מפריקת רב הארגזים, השארתי את רב הריהוט שאיננו מיטה בערימות ספוראדיות ואפילו טרם נטרחתי לנקות את הדירה. קרצוף המעון החדש הוא טקס שחלות ידוע ואף מקודש, שמטרתו למגר את שאריות הדיירת הקודמת מן האופק הנראה (ובעיקר הבלתי נראה).

בסופו של דבר, היה ערב קולטורה במעוני הכד ואלמלא היותו והיחלצותם האבירית של דקס ושפרליין, יש להניח שדרקון הפנג שוויי היה נמנע אלפי מונים מתחיבת חוטמו הלוהב בשערי ביתי.

כל זאת כדי להבהיר שמאות דיסקיי עדיין נתונים בשבי ארגזי קרטון אימתניים. זאת, משום שנמאסו עלי מחזיקי הדיסקים האנאליים מבמבוק א-לה-איקאה ומאידך, טרם הנחתי טלפיי על מפלץ מונוליטי לאכסנת הדיסקים, כאשר חשקה נפשי.

היום, לראשונה מזה זמן רב, השתכשכתי בזמן איכות רגוע (כזה שמאפשר לעדכן את בלוג המוזות, למשל). אי לכך, דליתי שלל אלבומים וארגנתי לעצמי ליינאפ איכותי של דברים שגורמים לדרקון הפנג שוויי הרגשי להתמקם בפוזיציה המושלמת ולדפנות נשמתי לטפוח ולרחף. כך אירע שמצאתי, לעליצותי כי רבה, את Highway 61 Revisited ואת Court And Spark ששימח אותי לאין ערוך, כי אחרי שנים כּחֻלוֹת כה רבות, אפשר כמעט לשכוח איך זה להיות משוחרר בפריס או איך נטעמת ההתמסרות האיטית לחיזור ראשוני.

מאידך - דומה שאיבדתי המון דיסקים: את I’m Your Fan, אלבום המחווה *המוצלח* לשירי לאונרד כהן (זאת בניגוד ל Tower Of Song, אותו איבדתי בעליצות רבה כמעט באותו החודש שרכשתיו לפני כך וכך שנות אור); את The Last Waltz - או לפחות את שארית הפליטה הלא שרוט; גם Harvest וגם Harvest Moon אינם בנמצא ואף Blood On The Tracks של דילן. היעדרו של זה האחרון ביעסני קשות, כי נורא התחשק לי לשמוע את Tangled Up In Blue ולפזז בעת קציצת בצל.

“איבדתי”, משמעו “השאלתי בששון למישהו במסגרת מהלך מיסיונרי ולא טרחתי לציין זאת בטבלת האקסל המיועדת לכך, מתוך הנחה שדיסק כזה חשוב, ודאי אזכור למי השאלתי”. מיותר לציין שהאלבומים שאני ממהרת להשאיל על מנת להחביבם על חבריי - הם אלו האהובים עלי באותה חצי השנה הספציפית ושאבדנם מסב לי תסכול-מה, בעיקר על שום שום שלא ניכר שאני לומדת מטעויות, וסכלות מסוג זה, יש בה לעורר תסכול.

לחילופין, “איבדתי” - “הוטל בחוסר שימת לב משוועת תחת רהיט זה או אחר במהלך ארגונו הבלתי נלאה של הבית ויימצא כאשר אעבור סוף-סוף מהדירה הארורה הזו במהרה בימינו אמן”. ונגד זה באמת אין מה לעשות. חוץ, אולי, מלהתפלל. ומאחר שאלוהי היהודים חנן אותי בנטיות אטאיסטיות למהדרין, הרי שהאופציה הנ”ל בטלה כלעומת שבאה.
הנקודה, שעליה ודאי ויתר הקורא הנבוך לפני פסקאות רבות מנשוא, היא שנוכחותם של דיסקיי משיבה את רוחי. אולי הדירה המחורבנת הזו לעולם (לפחות לא ב-7 החודשים שנותרו לי לגור בה) לא תרגיש כמו בית, אבל משהו בראש שלי מתיישר ורוכש בחזרה שליטה על אורח החיים כאשר הדיסקים שלי בהישג יד ובטווך נבירה. יש סיכוי מאוד סביר שעד שלא יהיו הנ”ל מסודרים לפי סדר אל”ף-בי”תי קטגוריות המגדר, הז’אנר וצבעי היסוד שמתנוססים על עטיפותיהם (היסטרי, אה?), לא באמת אדע מרגוע ואסתובב עם תחושת חוסר אונים מתמדת המאפיינת אנשים שנטולי אחיזה מדוייקת הם בסביבתם.

ואם לסגור את מעגל הרשומה - זה דווקא לא נורא מפריע לי, בהתחשב בעובדה שאני מתעבת את הדירה הזו ומשתוקקת בכל מאודי לעוף ממנה כבר.

בפעם הבאה (אולי) - על המדיום הנשחק והולך שהוא הדיסקים ולמה קבעון על קונסטרוקטים (כמו, למשל, דיסקים), לא הופך אותך לטכנופוב או לדביל.

שבת שלום לכולם ודיצה ללב כל.

הרשומה על “למה אני נורא אוהבת את ג’ואן באאז” לעולם כבר לא תבוא. היא טרחנית, מאונפפת משהו וכללית מכדי להכיל את הפרטים (הרשומה, כמובן, לא הבאאזית). לפיכך, אניח שהוא אשר לא שמע מעולם את השם יגש לאחר כבוד לוויקיפדיה או ל-allmusic (או הכי טוב: לאתר הבית שלה) ויניח לי להשתרבט תחת ההנחה שהוא מכיר את החומר הנלמד, או לפחות את המבוא.

היא מדהימה בעיני. ודוהמה רק גובר ככל שאני נחשפת ליותר ממנה. מטר שישים של חצי מקסיקנית עם עיניים צוחקות, יפות, רכות וחכמות, אף נשרי ושיער מתנפנף. לא יפה בכלל. גם לא כאריזמטית יתר על המידה. אבל אינטליגנטית אחושרמוטה ובעיקר - מלאה בהומור עשיר, סרקסטי ומודע לעצמו. תכונה מאוד לא אמריקאית ומאוד ראוייה, בעיקר בהתחשב בקריירת הטרובדורית שבחרה לעצמה.

ג’ואן באאז היתה בכל הפגנה רצינית (וגם בכמה מהפחות רציניות) שהתקיימה במהלך 50 השנים האחרונות שתמכה בשלום, הגנה על איכות הסביבה או על זכויות אדם או קידמה את הפלתם של משטרים טוטליטאריים. היא השתלשלה ממנופים יחד עם החתרניים שבפעילי גרינפיס, צעדה אינספור פעמים שלובת זרועות עם מיטב הנוער בכיכרות המחאה והצליחה איכשהו למצוא זמן לפרגן ליוצרים צעירים ולהקליט שירים לאלבומי הביכורים שלהם, להתארח בהופעות.

ב-1972 הופיעה ג’ואן באאז בכלא סינג-סינג שבמדינת ניו-יורק עם אחד השירים היותר שנויים במחלוקת בתולדות הרוק והפולק, עד אז ומאז. השיר נקרא The Prison Triology/Billy Rose והוא שוטח את סיפוריהם העגומים של 3 אסירים בבתי כלא שנידונו, מתוקף התנאים הבלתי אפשריים והייאוש המובנה למוות טרגי ומיותר. בפזמון, קוראת הגברת to raze the prisons to the ground, לא פחות. ועם השיר הזה היא הופיעה באחד מבתי הכלא הכי ידועים לשמצה בארה”ב. שימו לב לתגובות האסירים וללבושה הסימבולי של הזמרת. קבלו אותה:

באותה הזדמנות, היא ביצעה את I Shall Be Released, אחד מעשרות שירים שזינבה לבוב דילן מתחת לאפו המוגזם בְּזַכּוֹתָהּ אותם בביצועים יפיפיים ומוצלחים בהרבה משלו. “מי יתן ואשוחרר” (נמאס לי לעבור לאנגלית) הוא תמצית הפאטיקה שֶׁבַּרוֹק, בעיני. הכלוא, המדוכא, שאחת היא לו אם אשם ואם לאו, הניצב באבו של lonely crowd (סתירה מופלאה וצורבת), נושא את עיניו הדוות אל הגאולה שעוד שניה כבר כאן. חושבתני שדילן בנה את השיר ואת פזמונו כך שהפזמון הוא בעצם בחזקת הגאולה המובטחת, או לפחות ההבטחה. אלמוג בהר כתב מאמר נפלא ל”אמירות”, הלוא הוא כתב העת של תכנית “אמירים” באוניברסיטה העברית, שבו הוא קושר את תקופת השהייה של דילן בוודסטוק, לאחר תאונת האפנוע שלו - למילות השיר ולשחרור שהתקופה ההיא עם The Band הביאה לו מקריירת זמר הפולק שבה מאס. כלומר, השחרור הוא בעצם השחרור של דילן מכבלי הפולק אל תוך עולם הרוקנרול הבועט. אולי אמצא דרך (זכויות יוצרים-wise) להעלות את המאמר ההוא למרשתת. אחל’ה מאמר, באמת.

נו, ואיך אפשר, אם כבר שאבנו אל תוך הרביכה את “הלהקה”, בלי הביצוע האלמותי שבסוף “הוואלס האחרון”? אני רותמת טריליארד כרכרות לפני המוני סוסים, אני יודעת. ובכל זאת: השיר שחתם את מופע “הוואלס האחרון” היה שירנו האמור, בביצוע המוני של רוב משתתפי המופע. מדובר במופע ארוך ורווי כוכבים, אז מי שמעוניין, מוזמן לשחק “זהה את אגדת הרוק” בגרסת היו-יטיוב המרוחה הבאה:

אציין רק שזו הגרסה החביבה עלי ושהסולו של ריצ’ארד מנואל, שהוא בחזקת שירת ברבור עבורו, מוצלח הרבה יותר בעיני מאשר ב-Music From Big Pink, ששם הפלסטו שלו מוגזם ומלאכותי.

היו לשיר הנפלא הזה עשרות גרסאות וקאברים במהלך השנים, כולל אחת סבירה של נינה סימון, אחת אנמית לגמרי של נורה ג’ונס עם בוב דילן בחגיגות העשור לאמאזון.קום (מצד שני, אם הייתי אני מתכבדת להופיע לצד בוב דילן על אותה הבמה, כנראה שלא הייתי מצליחה להפיק מגרוני אפילו את מה שהיא הצליחה), גרסה מחופפת, מצחיקה (ומטושטשת) להחריד של ג’וני מיטשל, וואן מוריסון יחד (בערך) עם דילן בשלהי שנות ה-90 וכמובן, גרסת הבאאז בסינג-סינג.

ההתחלה בוידאו הזה קוצצה, אז לא ניתן לראות את תגובתה של ג’ואן למחיאות הכפיים המקבלות את פניה. “Thanks for having us. You know, in most prisons they don’t even let us in”, היא צוחקת בהתנצלות.

רבותיי וגבירותיי, ג’ואן באאז, 25 שנה אחרי סינג-סינג ועדיין מפלחת לבבות: