על מוזות ומוסיקה

קיץ, למגינת לבי. בירושלים עוד איכשהו אפשר לפרכס מקור בערבים, אבל אוגוסט בלתי נמנע והאופטימיות זולגת ממני והלאה ככל שנוקפים הימים. אם יעלה בידי להשאר בצד הנכון של שער הגיא משלהי יוני ועד ספטמבר - דיינו.

אבל החיים יפים. חזרתי לעשן בפול ווליום, שילשתי את מנת הקפה היומית שלי ואת מנת הוויסקי השבועית, הפסקתי לנקות את הבית והתחלתי לישון עם חלונות פתוחים, מה שאיפשר לרבבות יתושים לצבוא עלי מיד ובאופן בלתי מתפשר ולעשות בי כבשלהם מדי לילה, במסגרת פולחן הדם המפוקפק שלהם.

אבל לא אכפת לי. הקיץ הוא הזמן הראוי להתנער מהחרדות שמכתיבות את התנהלות היומיום ולחיות כאילו שאין חורף גדול ודוּבִּי בקצהו השני. כן, אני יודעת; אגרוייסע חורף.

לרגל הפנאן הסֵמי-קיומי, יצא לי לצרוך לאחרונה קצת מוסיקת נֵשׁוּמֵע, מה נקרא בלעז ‘סוֹל’, יעני גם שמש בלטינית וגם הפוך מהמהות של עצמה שזה ככה שחור.

אנחנו -ואני, כרגיל, משתמשת במונח הזה במובן הרחב ביותר שלו - רגילים לחשוב שלא היה סקס בעולם לפני וודסטוק ושמהפיכת ההיפים הדלוקים בסיקסטיז הביאה איזו בשורה אדירה של שחרור מיני שבתורה, התנפצה בקול גדול על מסיבות הסווינג של שנות השבעים ביחד עם הרבה, הרבה, הרבה יותר מדי קוקאין.

מה לעשות שזמרות הנשמה שקדמו למהפכה (המינית) המהוללת והזיעו במועדונים מעושנים לשחורים בלבד כבר בשנות ה-40, היו הרבה יותר נועזות, מתריסות ובוטות משג’וני מיטשל בכלל היתה מעלה על דעתה שאפשר.

קחו שני שירים בביצועה של נינה סימון האלוהית ואחד בביצוע של אלברטה האנטר האדירה, שמגישים תאווה נשית ותיאבון מיני תוסס - לא ברמזנות העוגבנית שהתרגלנו לצרוך, שהיא פאסיבית במקרה הרע ומעורפלת עד אבדן מסר, במקרה הגרוע — אלא בחיוּת ובשובבות ובנגישות.

ואני מבטיחה לציבור הקורא שלי, שאף אחד באותם מועדונים מזיעים ומעושנים לא לטש עיניים מזועזעות בכהנת הגדולה של מוסיקת הנשמה או מלמל בבוז “איזו נִימְפוֹ” בעודו מצטלב בתוככי נשמתו. הפוריטניות הזו הגיעה אחר כך. אחרי, בליב איט אור נוט, המהפכה הגדולה של החופש המיני.
בברכת קיץ תוסס ועצל גם יחד לכולם:

Nina Simone - Gimme Some

Nina Simone - I Want a Little Sugar in My Bowl

Alberta Hunter - My Handyman

מוסיקת הגוספל, כידוע, היא בעצם מלא-מלא שירי הלל לקב”ה, עם ריח וטעם של שדות כותנה וכנסיות קטנות ומזיעות על גדות המיסיסיפי. מזמורים ממזמורים שונים שעובדו לקצב הגוף, העבודה והעבדות ולא פעם מדובר בלחנים רפטטיביים עד ייאוש וטקסטים עילגים, מילות הדר ותקווה שנתחברו על ידי אנשים שלא הכירו כראוי את השפה שבה שרו וודאי לא ידעו לכתוב בה. כי הרי, מה שחשוב בגוספל הוא הנשמה, ההתכוונות, הנכונות להגאל באותו הרגע ממש, באמצעות שירה בלבד וכל מי שראה משאית של ברסלבים מקפצים ודאי יעיד על כך בעצמו.
האחות רוזטה ת’ארפ ידעה את זה מצויין וההופעות שלה, כך מספרים, היו רוויות בטישות, צעקות אל-על ושאיבת הקהל אל תוך הקצב, הקצב, הקצב, הקצב — של המזמורים וגם של הרוקנרול. ההופעה הזו שלה, כפי שהועלתה ביו-טיוב, אמנם סולידית למדי, אבל נותנת תחושה כללית של הווי הופעותיה.

סם פיליפס [אתר, פלאש והכל] (זמרת האינדי, לא המפיק המוסיקלי של אלביס), לעומתה, לוקחת את החיים קצת יותר בקלות ועם גבה מורמת. היא אינדי-רוקרית ותיקה, גיטריסטית ראויה ובעלת רקורד עשיר של כמעט-הצלחה. אין כמו אנדרדוגיוּת אותנטית כדי לעורר את החיבה המיידית והבלתי מותנית שלי. אבל גם הקול המחוספס, הגיטרה המחוספסת גם כן, המרירות נטולת הציניות ואיזו חיבה כנה וחסרת בושה לחיים - עושים לי את זה ממש.

פיליפס מצליחה לעשות משהו שדוונדרה וחבר מרעיו מעולם לא השכילו להפנים: הנימה האוטוביוגרפית, החושפנית שכ”כ מקובלת ויש יאמרו מומלצת, בקרב יוצרי אינדי - היא עושה את זה כמו שצריך. היא לא שרה על כמה שהיא רוצה לשיר או מתפייטת על כמה שאהבה היא הו!. היא פורשת את קלפיה בפנינו ומסבירה בפשטות וברהיטות אינטליגנטית איך זה עובד אצלה. ואז לא צריך להשבות כליל בקסמה או להתבשם מהאינטימיות המעושה שנוצרת בין האלבום למאזין - אפשר פשוט לאהוב אותה.

Sister Rosetta Goes Before Us הוא מחווה אדירה לרוזטה ת’ארפ, שהזיזה את אבריהם הפנימיים של שומעיה כמו שרוב זמרי הנשמה בני ימינו יכולים רק לחלום. פיליפס נשענת על רוזטה, שבתורה נשענת על אותו קב”ה עלום ושואבת ממנה ניחומים ותקווה. “לָךְ האמונה והאקסטזה הדתית, אבל לי, בדלותי, יש אותך ואת ההשראה האדירה שאת מעוררת, הדי אור של כוכבים שכבר נמוגו, סודות המשורבטים על פני הרקיע.  הוא הלך ולקח אתו את אהבתי ואני לבד לגמרי, בקצה הלילה. אַת הענקים שעל כתפיהם אני ניצבת”, כך האחות פיליפס לאחות רוזטה.

ואילו אני נשענת על סם פיליפס. יש איזה נוחם בעצם ההשלמה, כך אני אומרת לעצמי ומקשיבה לפיליפס מקשיבה לרוזטה בחשיכה.

Sister Rosetta Goes Before Us -  (להורדה/סטרימינג) גירסת הפיליפס.

גירסת האליסון קראוס ורוברט פלאנט. (להורדה/סטרימינג) זוהי גירסא חביבה. במקור, פיליפס כתבה את השיר לאליסון קראוס שהפכתו, במסגרת אורגיית העיבודים המושלמים מדי שב-Raising Sand, למשהו מתקתק ולא מספיק חרוך. פיליפס הקליטה אותו בעצמה מאוחר יותר, והגירסא שלה מוצלחת בהרבה.

Strange Things Happening Everyday - (להורדה/סטרימינג) בביצוע האחות רוזטה ת’ארפ. המאזין חד-האוזן יזהה רפרנסים אצל פיליפס לשיר הזה.