על מוזות ומוסיקה

דברים מרתקים קורים בקונכיה, שם פרנק זעתר מקבץ ומייצר תופינים ומגדנות בפורמט של מיקסטייפים. אם לא די בכך, הלך ופצח באגרגטור המיקסים to end all אגרגוטרים של הבלוגספירה העברית: בדיוק מה שזה נשמע. נראה לי שבשלב זה אפשר בקלות לכנות את העסק אגרגטור של המיקְסְפֵירָה.

שני מיקסים שצדו את עיני ואז את לבי: Sunday Smile, מטעם נטע, שכנגד כל הסיכויים מצליח לעשות את הבלתי נתפס ולחולל חיוכים עת מפציע יום ראשון. הוא עדין אבל לא פלגמטי, מלאנכולי אבל לא מבעס ומביא אותה בכמה הפתעות (באמת, באמת לא חשבתי שיש ממה להתרגש אצל She & Him מעבר למובן מאליו). אין שם קטע אחד מיותר.

השני הוא ישראלים מגניבים, מידי פרנק עצמו. הורדתי אותו, מסוייגת משהו ומתוך חשדות בנוכחות מופרזת של אלי לס (לא, לא קראתי את הטקסט הנלווה שפרנק כתב וכן, מסיבות עקרוניות). העניין עם אלי לס בפרט ועם לייבל פיתקית בכלל (שאתרם, למרבה הצער, כנראה נשלק ע”י בעל הדומיין האכזר. זה כנראה מה שקורה כשיובל הרינג בסיבוב הופעות), הוא שאני נורא רוצה לאהוב אותם. באמת. אני מלאת הערכה למפעל הפרינג’ הענף שהולך שם, אבל איכשהו, להוציא את הבקרים הרועשים זצ”ל ואת לבנון - הדיס-הרמוניה (ההכרחית, כנראה, למהות של אותו פרינג’ אמור) שמקננת אצל רוב היוצרים בלייבל פשוט לא מצליחה להתחבב עלי.

כל זאת כדי להסביר שהמיקס המקושר דלעיל דווקא משופע במלא סוגים שונים של כן-הרמוניה ובפנינים יפיפיות מהזמר העברי לדורותיו, כולל ביצוע פרוג/קלאסי מבריק לחלוטין של שלמה גרוניך, האיש הכי under-appreciated בתעשיית המוסיקה בארץ, לקטע מתוך שיר השירים; מלכה שפיגל מכשפת; רות דולורס וייס ובלובנד עם שיר המיקסים האולטימטיבי - ‘כשהלילה יורד’ ועוד כהנה וכהנה ממתקים. בקיצור, תורידו.

~0~0~0~

מתוך שני המיקסים הללו, דליתי שני שירים יפיפיים, שמן הראוי להרחיב עליהם את הדיבור.

Sunday Smile נחתם בשיר של אלתרמן, שהולחן ובוצע ע”י אסף קרן ז”ל ומוסיקת המקרה. לשיר קוראים “עוד אבוא אל ספך” ואסף קרן הוא ז”ל, משום שהתאבד קצת אחרי שהסינגל הזה יצא לרדיו. קרן, שנראה, נשמע ונקרא מותק אמיתי, היה שדרן ב-88fm ומוסיקאי חובב שירה בעצמו למוות בסתיו 2002. בועז כהן כתב בזמנו מילות פרידה מאוחרות. מוסיקת המקרה, אגב, הוא תרגום מילולי של המונח incidental music, שתורגם לעברית כ-’מוסיקת ליווי’.

אסף קרן ומוסיקת המקרה - עוד אבוא אל ספך (להורדה)

בתוך ‘ישראלים מגניבים’ אפשר למצוא ביצוע של אביגיל גלרטר לשירה של לאה גולדברג - “מחר”. ציבור הקורא ודאי מכיר את “מחר” בביצוע הקלאסי של נורית גלרון (”וּבִשְׁחוֹר אישׁוניך אהיה לְבָנָה” וכולי) ואם ממש מתמצא, את הביצוע של גלרטר בתוך שרות לאה גולדברג, אלבום המחווה הכפול לשירי לאה גולדברג, הסובל מאיכות לא אחידה בעליל וניסיון של מישהו בעל יומרה להגיש את רונה קינן לצד רוחמה רז. גלרטר עשתה תעלול כפול: ראשית היא שרה את כ-ל השיר, שמורכב מפי שלוש טקסט מאשר משקפת הגרסא של נורית גלרון. שנית ונועז בהרבה - היא לקחה שיר בעל מקום של כבוד בקאנון השירה העברית המולחנת - ועשתה לו רימייק ורימיקס ובקיצור, הפכתו על פיו. ויצא בונבוניירה. אביגיל גלרטר, לפחות אליבא דגוגל, נעלמה לחתולין מהשטח אחרי שהשתתפה בפרוייקט ההוא. וחבל. כמו שכותב פרנק בהסבר הנלווה לשיר - הייתי רוצה לשמוע אלבום שלם כזה.

אביגיל גלרטר - מחר (להורדה)

 ~0~0~0~

אורה, סבתי המאמצת-לא-רשמית-בדימוס-ז”ל-בקיבוץ, שהיתה אישה קשה ואליטיסטית במובנים רבים, רוותה נחת משירי משוררים שהולחנו ובוצעו בתוך המיינסטרים. הפופולריות, טענה, תסייע ביד השירים הללו להשאר בתודעה הציבורית. למעשה, היא מאפשרת להם לחלחל אל מוחות צעירים שלא היו נחשפים אליהם אחרת. אני מחבבת את הגישה הזו. יש בה כדי להשקיט מצפונים שרוצים היו, היפותטית, להכיר הרבה יותר שירה עברית מאשר מאפשרות חווה אלברשטיין או נורית גלרון, אבל מסתפקים בנחמה פורתא ש-”גם זה משהו”.
היגגתי לי על שני השירים ועל שני הענקים שכתבו אותם. הם ישבו להם, הוא בבית הקפה כסית אשר במעבה דיזנגוף והיא בשכונת רחביה בירושלים וכתבו מתוך ערגה. שני מהגרים - מרצון, אמנם. פריווילגיה לא טריוויאלית כלל עבור בני דורם - שערגו, אין לי ספק, אל מכורותיהם אשר באירופה ואל חיים אחרים שהיו יכולים להיות להִבָּנוֹת עם בני זוג לא-להם: הוא ניהל רומן כמעט גלוי עם הציירת צילה בינדר ואילו היא היתה מאוהבת במשך שנים במשורר אברהם בן-יצחק.

אז הם ישבו להם בלבאנט וכמהו לאהבות ירוקות יותר ומתישהו, במורד שמגיע אחרי דמי ימיהם של אנשים, הם גם כתבו את הטקסטים הללו, שיותר מכל משקפים השלמה וכאב דק ותהומי שניצב חוצץ בין ה-”יש” ובין ה-”יכול היה להיות”. חיים שלא נחיו.
“עוד אבוא אל ספך”, ספוג עד השפה בדימויים עשירים כל-כך שמצליחים להזדקק מתוך מילים כה ספורות. ביתה העני, שפתיו הכבות, חייו שכרעו בלי הגיע אליה ומעל לכל - הדממה שבין דפיקת לב למשנהַ, שהוא מייעד לה ולה בלבד. אסף קרן עשה את עבודתו נאמנה, ברקימת הלחן והעיבוד הכל-כך עדין סביב המילים הצורבות, הענוגות.

ואילו ב-”מחר” יש פרפור אחרון של תקווה, ספק התכחשות. גלרטר עשתה בתבונה שהביאה את יתרת השיר ולא הסתפקה בשני הבתים המוכרים יותר. כך יש יותר מקום לקבל תמונה מלאה יותר של החלום, שבו שיט על סירה בנחל ירוק קורץ לזכרונות הילדות שלה מרוסיה כפי שמהדהדת ב”מכתבים מנסיעה מדומה” שלה. גלרטר איבדה לגמרי את החולמנות והרוך שבגרסת הגלרון הקלאסית ועדכנה את הקצב והמזג למשהו יותר חטוף, מרוחק, זכוכיתי, מרוכז. בכך היא בעצם עמדה בגבורה רבה בחוק מס’ אחת של קאברים באשר הם: חוק חידוש חובה. סחתיין.

ציבור הקורא שלי ודאי יחשוד שאני מוקסמת בקלות, משום שהלכתי וייצרתי, במו מקלדתי, תגית בשם “מקסים-מקסים-מקסים” ואף תייגתי 3 רשימות שלמות (!) בה. יקח לתשומת לבו, אם כן, את העובדה שלא הייתי טורחת להביא בפניו קישורים לדברים שאינם, לכל הפחות, מקסימים, כי בשביל בינוניות אתם לא צריכים אותי ובשביל כל שאר הדברים (בעולם, פחות או יותר), יש לכם את גיאחה. הא. טייק ד’את, אכילס.

אמנם מצאתי אותו אצל גיאחה, אבל בשביל שליש מאותו הקורא שאינו שוקד, במשך שבועות רבים, על כל “עונג”, קחו את אורן לביא (MySpace), שבכלל כותב ושר בלעז ומקליט בניכר, אבל השיר הראשון שנשמע במייספייסו, “Her Morning Elegance” הוא פשוט מהמצויינים שבהם. בשירים הבאים הוא כבר זולג לסטריליות ניק-דרייק-wannabe-ית ולצערו, אני מחרימה את itunes (שם הוא משווק את אלבומו), אחרת עוד הייתי מקוששת את האלבום מחבריי תאבי ה-apple, אבל “Her Morning Elegance” פשוט שובה. וגם קולע ובעצם מרובד יותר מן הרושם הראשוני שמותיר. המיקס העירני מצליח לערפל קצת את העצבות והבדידות שעולים מהטקסט, אבל אולי זו רק אני.

בד”כ, אינני מחובבי הוידאו-קליפס, שזה מעניין, כי וויקיפדיה טוענת בתוקף שהדור שלי גדל על MTV. ב-70% מהמקרים, הריצודים הויזואליים מסיחים את הדעת מהמוסיקה ואם לא מדובר בקומפוזיציה ויזואלית מרשימה או מושקעת (ולרוב אכן לא מדובר בשכאלו), הרי שיצאת קירח מכאן ומכאן ונותרת עם חוויה משמימה וטעם לוואי של קולה בפה. אבל הקליפ של HME גם ויה גיאחה, פשוט פשוט יפיפה וכייפי ומוסיף לחוויה (youtube).

~0~0~0~
את הביצוע המופתי, החורק, מדיר השלווה ונוטף הערגה של טום ווייטס ל- Sea of Love, הכרתי דרך המותחן הדלוח הנושא את אותו השם ממש, Sea of Love, שפרט לכימיה מינית מרהיבה בין החוקר המשטרתי האובססיבי של אל פצ’ינו ומוכרת הנעליים הסקסית של אלן ברקין, לא ממש מניח סיבות טובות לשרוף עליו שעה וחצי.

לתומי, סברתי שמדובר בטום ווייטס אורגינל, ולא לגמרי הבנתי למה, בעוד שהסרט, כולל גרסת הווייטס לשיר, יצא ב-89′ - הפעם הראשונה שאותה גרסת ווייטס ראתה אור ויניל היתה ב-Orphans, שיצא כמעט 20 שנה מאוחר יותר. מאחר שנסתרות הן דרכיו של ווייטס, נותרתי בתהיותיי, אבל מאז הספקתי לגלות שהשיר הזה בכלל נולד בסוף שנות ה-50, כאיזה שרביב מצעדים דביק וסכריני ומאז זכה לעונג המפוקפק של עשרות גרסאות כיסויי, כשכל אחת מתחרה בקודמתה בקיבולת המתקתקוּת והיכולת -to induce a diabetes attack. האירוניה הגדולה, היא שכל מיני איגי פופ ורוברט פלאנט דפקו ביצועי-סוכרזית של השיר כמעין קונטרה לסגנון הרגיל שלהם, אבל בעצם השאירו אותו בחוסר הישע המשמים שבחטאו בא לעולם. אבל אז בא הדוד ווייטס וסידר שהכל יהיה בסדר, שהשיר הקטן והחמוד בן 6 השורות יחסל סיכויי שינה מלילותיהם של שומעיו וירדוף את ימיהם. הים הכספיתי, החולמני שבהזמנת האהבים של רב הגרסאות הופך תחת ידיו של ווייטס לשלולית ביצתית של אירוניה וייאוש. אז הנה קחו, כי דברים טובים צריך לחלוק:

גרסת הווייטס

גרסת הפלאנט, לשם ההשוואה.אבל באמת, אל תרגישו מחוייבים.

גרסת Cat Power, כפרה עליה, מפס הקול של ג’ונו, גם כן כפרה עליה. היא אקוסטית וחמודה, אם כי מעט אנמית, ובעיקר מצליחה להמנע מכלי מיתר מיותרים וסינטיסייזר מייגע.

~0~0~0~
ולסיום סיומת - הכי לא קשור בעולם: אני סאקרית של ריאן גוסלינג עוד מימי “חצי נלסון” העליזים, שלא לומר, דמות המאהב המוצלחת ביותר שראיתי בקולנוע בכך וכך שנים האחרונות ב”הפנקס“. אי לכך, ובמידה רבה של צדק, ראוי לפרגן להרכב האימה-ביזאר התיאטרלי שחנך זה לא מכבר, שכולל, במקרה הזה, כלי הקשה ופסנתר (אולי “פסנתר” זה מונח קצת מוגזם לתאר את מה שהולך שם) וגם חבורה מפוקפקת של ילדודעס שמלווים כמי שקפאם שד. אהם. באיכות מזוויעה (כנראה כחלק מהאפקט) במייספייס של ההרכב שעוטה את השם הדרמטי Dead Man’s Bones

זה מוזר, מטריד וחלילה לכם מלקחת עת העסק ברצינות, כי לא נראה שמישהו ממשתתפי המיזם עושה כן.

כהרגלי בקודש, בכלל התכוונתי לכתוב על משהו אחר לגמרי או תשעה. למעשה, הכוונה המקורית שעמדה בבסיסו של הלבנת הלילה הזה היתה כתיבת עבודה, השם ירחם על נשמתי, שמסרבת להכתב, בעיקשות השמורה ל-archnemesis ותיקה.

אבל אז החלטתי לסגור את הפער שפתחתי השבוע בקורא ה-RSS שלי ומצאתי את עצמי, אחרי שעתיים של קריאת בלוגיי-מלחמה של פלשתינאים וטורי שטנה של יהודוניי הניו-יורק טיימס, על סף קריסת מערכות וכל מה שהתחשק לי זה להתכרבל ולמות.

אי לכך, אכיר לציבור הקורא שלי את אחד מגילויי האחרונים, שהוא גם אלבום שמסב לי עדנה ונחמה בלתי מבוטלת, גם נוכח התערערותה של השפיות באזורנו.

האלבום הוא “בעברית”, יציר כפיו ואולפנו של רזי בן עזר וניתן לרכושו בעבור 20 שקלים חדשים בלבד מהאתר שלו, ישירות. לרכישה והורדה.

מתישהו, די מזמן, הגעתי למסקנה שביקורת סטנדרטית על מוסיקה היא די בולשיט. זאת, משום שצריך ללהטט לא מעט במילים על מנת להעביר משהו שמזכיר את התחושה שמוסיקה מלבה. ומאחר שמתי מעט באמת מסוגלים לזאת, הרי שבולשיט. אבל חשוב מכך: מוסיקה תעשה לך את זה או לא תעשה לך את זה ושום ביקורת בעולם ושום ניסיון לכמת, לפרק, לְוַרְבֵּל, לנתח או להסביר לא יוסיף, לא יגרע ולא ישנה. המקסימום שאפשר לעשות הוא להוסיף איזה עומק לחוויה באמצעות מתן הֶקשר או טוויית תיאוריות פתלתלות. אהם.

אשר על כן, פשוט תצטרכו לסמוך עלי כשאני אומרת ש”בעברית” הוא אלבום מקסים-מקסים-מקסים, שמלווה אותי לא מעט לאחרונה ברגעי תוגה וייאוש ושמוטב לכם להשקיע את המעות הספורות הללו בו.

אני מרימה להנחתה/סטרימינג שיר של ליאונרד כהן שהוא עִבְרֵת ומבצע: “ז’אן ד’ארק”, מתוך פאר היצירה העלומה “פרוייקט שיר זר”, זצ”ל, שנגזל מהרשת בדמי ימיו ע”י צורר אכזר בדמות מפיקים מַרֵי-לבב וקטני אמונה. ה”פרוייקט” הוא אגד מושקע וממש, ממש מעולה, של שירי ליאונרד כהן אשר תורגמו לעברית ועובדו ע”י האמנים המבצעים אותם, ברובם מוסיקאיי אינדי מקומיים. כהן דווקא נתן את ברכתו ליוזמה, אבל משפטני הלייבל הנוכחי שלו עשו צרות ועל כן השירים הוסרו מהשרת.

רזי, כך אני קוראת לו ביני לביני, עשה חסד רב עם “ז’אן ד’ארק” והשיר משקף את הסגנון שלו למדי, אם כי באלבום ניתן למצוא גם מיקסים אלקטרו-מה-שזה-לא-יהיה מוצלחים למדי ועיבוד יפיפה ל”הפרח בגני” של זוהר, שבאמת עושה צדק למקור ומרעיף חיבה והערכה להמייה המזרחית של השיר במקום לאנוס עליו כמה גיטרות חשמליות, כפי שהיה עושה אולי, אחר.
הדבר היחיד שאני מוכנה להסגיר על טיב האלבום הוא קולו העמוק והעוטף של רזי, שאולי לא חולש כשזה מגיע לטקסטים (כפי שמעיד על עצמו בשאלון של סיני גז), אבל יש בקול שלו איזו איכות בוטחת, נעימה להפליא שממלאת אותי נועם רב בשְלֶפּ היומי בקו 19, במעלה ההר. אם אתם ממש חייבים איזה בדל ביקורת, אבישי מתיה כותב יפה על האלבום ב”אינדי”  ולשם השלמת התמונה, יש לרזי פנקס ב”רשימות”, שבו הוא נגלה במלוא רהיטותו וחנּו.

~0~0~0~

ועכשיו, עכשיו לומדים.

יש לי פקק בראש, בגודל של פרידה טרייה, 2 סמינרים שאין שמץ שמצו של סיכוי שיספיקו להכתב לעולם עד סוף החודש, משבר כלכלי עולמי שמאיים על משרתי ומייצר בראשי (הפקוק!) תסריטי בלהות א-לה  Children of Men ומשבר אמונה חדש ונוצץ שלא מרפה.

אי לכך ובהתאם לזאת, אני לא מצליחה לחלץ את כמה הרשימות הנכבדות שרובצות בתוך פדחתי בחוסר מנוחה ומאיימות להתאיין.

ועל כן, על כן אכתוב רשימה חלקית, פרגמנטלית, עם אקספוזיציה אפולוגטית בתחילתה והרבה מילים לועזיות, שייעודה בעיקר לשכנע (ובעיקר אותי) שיש בשורה בבלוגנו ושביום מן הימים, הו, ביום מן הימים.

יש בלוג סיפורי מוסיקה ו-MP3im בשם Said the Gramophone, שמשלב קטעי פיקציה סוריאליסטים עם מה שאפשר רק להניח שהוא דעתו של המחבר על ה-MP3im שהוא מעלה להורדה. קטע אחד כזה, פיקציוזי לחתולין ומהפנט לגמרי, רודף אותי כבר כמה שבועות. How Mayo Thompson did or did not get Dawn to play the horns section on his new release.  מוקדש לאח, משום שהבטחות צריך לקיים.

אפרופו האח, נזכרתי שהוא קיטר לפני כמה שבועות איך ש”גיאחה המטונף הזה הפך את סיכום השנה לאורגיה של שישה שבועות ברצף”. מתוקף היותי סרבנית סיכומי שנה נחרצת, עלה בדעתי שמן הראוי לפרט באריכות מה לי כי נמלאתי פריחה נוכח סיכומי השנה הבלתי נדלים, אבל את זאת כנראה אעשה ברשימה על “למה באינטרנט יש יותר מידי מידע, איך אי אפשר באמת לנהל אותו (גם לא באמצעות שקידה כפייתית על קורא רסס) ואיך זה שגיליתי על חצי מהאלבומים שיצאו השנה מסיכומי השנה הארורים”.

אבל אפרופו גיאחה - מונולוג חשוב של יונתן קוטנר בַּעונג על הפלייליסט של חלחל”צ ועל עבודת הקודש, לא פחות, של החפ”שים שמחליטים איזו מוסיקה תשמע המדינה.

אפרופו גיאחה #2 - על אף שלרוב אני נוהגת בחשדנות בהמלצות שלו על אינדי, Transmissions של ניל האלסטד הבריטי, להורדה ב-MySpace שלו הוא סשן הקלטות אינדי מקסים-מקסים-מקסים שצלח אפילו את הרתיעה האינסטינקטיבית מכל אינדי שיצא אחרי 2002. גם לרשימה על “איך הפסקתי לחבב והתחלתי לתעב את כל בינוניות ושיממון האינדי תוצרת דוונדרה וחבר מרעיו המתפייטים” צריך לחכות, אבל האלסטד לא סובל מהתסמונת הזו. ללחנים שלו אשכרה יש מלודיה והליריקס שלו אשכרה ליריים. Such novelty.

ואחרון חביב -  This, I gotta see. פורנו… אמ, מחווה, לשרה פיילין נשמע כמו יופי של דרך לחתום את מערכת הבחירות הזו.

ולסיום סיומת: אני סובלת מהממשק של וורדפרס. באמת. אני יודעת שזה לא טרנדי ושאפילו לציפי לבני כבר יש אחד, אבל הוא מסורבל בעיני והאיטיות שלו גובלת בקפריזיות. אז אם למישהו יש מושג איך עורכים את לשונית ה”אודות”, אנא יאיר עיני ויזכה לתהילת עולם. קטנה, אבל תהילת עולם. יצויין, אגב, שאני שוטחת את ייאושי בפני ציבור הקורא שלי אחרי רבעי שעות שלמות של נבירה בכל תפריט אפשרויות עולה על הדעת ואחרי שפורום התמיכה השיב את פני ריקם. השלב הבא הוא כנראה דוא”ל לאלעד.