על מוזות ומוסיקה

הרשומה על “למה אני נורא אוהבת את ג’ואן באאז” לעולם כבר לא תבוא. היא טרחנית, מאונפפת משהו וכללית מכדי להכיל את הפרטים (הרשומה, כמובן, לא הבאאזית). לפיכך, אניח שהוא אשר לא שמע מעולם את השם יגש לאחר כבוד לוויקיפדיה או ל-allmusic (או הכי טוב: לאתר הבית שלה) ויניח לי להשתרבט תחת ההנחה שהוא מכיר את החומר הנלמד, או לפחות את המבוא.

היא מדהימה בעיני. ודוהמה רק גובר ככל שאני נחשפת ליותר ממנה. מטר שישים של חצי מקסיקנית עם עיניים צוחקות, יפות, רכות וחכמות, אף נשרי ושיער מתנפנף. לא יפה בכלל. גם לא כאריזמטית יתר על המידה. אבל אינטליגנטית אחושרמוטה ובעיקר - מלאה בהומור עשיר, סרקסטי ומודע לעצמו. תכונה מאוד לא אמריקאית ומאוד ראוייה, בעיקר בהתחשב בקריירת הטרובדורית שבחרה לעצמה.

ג’ואן באאז היתה בכל הפגנה רצינית (וגם בכמה מהפחות רציניות) שהתקיימה במהלך 50 השנים האחרונות שתמכה בשלום, הגנה על איכות הסביבה או על זכויות אדם או קידמה את הפלתם של משטרים טוטליטאריים. היא השתלשלה ממנופים יחד עם החתרניים שבפעילי גרינפיס, צעדה אינספור פעמים שלובת זרועות עם מיטב הנוער בכיכרות המחאה והצליחה איכשהו למצוא זמן לפרגן ליוצרים צעירים ולהקליט שירים לאלבומי הביכורים שלהם, להתארח בהופעות.

ב-1972 הופיעה ג’ואן באאז בכלא סינג-סינג שבמדינת ניו-יורק עם אחד השירים היותר שנויים במחלוקת בתולדות הרוק והפולק, עד אז ומאז. השיר נקרא The Prison Triology/Billy Rose והוא שוטח את סיפוריהם העגומים של 3 אסירים בבתי כלא שנידונו, מתוקף התנאים הבלתי אפשריים והייאוש המובנה למוות טרגי ומיותר. בפזמון, קוראת הגברת to raze the prisons to the ground, לא פחות. ועם השיר הזה היא הופיעה באחד מבתי הכלא הכי ידועים לשמצה בארה”ב. שימו לב לתגובות האסירים וללבושה הסימבולי של הזמרת. קבלו אותה:

באותה הזדמנות, היא ביצעה את I Shall Be Released, אחד מעשרות שירים שזינבה לבוב דילן מתחת לאפו המוגזם בְּזַכּוֹתָהּ אותם בביצועים יפיפיים ומוצלחים בהרבה משלו. “מי יתן ואשוחרר” (נמאס לי לעבור לאנגלית) הוא תמצית הפאטיקה שֶׁבַּרוֹק, בעיני. הכלוא, המדוכא, שאחת היא לו אם אשם ואם לאו, הניצב באבו של lonely crowd (סתירה מופלאה וצורבת), נושא את עיניו הדוות אל הגאולה שעוד שניה כבר כאן. חושבתני שדילן בנה את השיר ואת פזמונו כך שהפזמון הוא בעצם בחזקת הגאולה המובטחת, או לפחות ההבטחה. אלמוג בהר כתב מאמר נפלא ל”אמירות”, הלוא הוא כתב העת של תכנית “אמירים” באוניברסיטה העברית, שבו הוא קושר את תקופת השהייה של דילן בוודסטוק, לאחר תאונת האפנוע שלו - למילות השיר ולשחרור שהתקופה ההיא עם The Band הביאה לו מקריירת זמר הפולק שבה מאס. כלומר, השחרור הוא בעצם השחרור של דילן מכבלי הפולק אל תוך עולם הרוקנרול הבועט. אולי אמצא דרך (זכויות יוצרים-wise) להעלות את המאמר ההוא למרשתת. אחל’ה מאמר, באמת.

נו, ואיך אפשר, אם כבר שאבנו אל תוך הרביכה את “הלהקה”, בלי הביצוע האלמותי שבסוף “הוואלס האחרון”? אני רותמת טריליארד כרכרות לפני המוני סוסים, אני יודעת. ובכל זאת: השיר שחתם את מופע “הוואלס האחרון” היה שירנו האמור, בביצוע המוני של רוב משתתפי המופע. מדובר במופע ארוך ורווי כוכבים, אז מי שמעוניין, מוזמן לשחק “זהה את אגדת הרוק” בגרסת היו-יטיוב המרוחה הבאה:

אציין רק שזו הגרסה החביבה עלי ושהסולו של ריצ’ארד מנואל, שהוא בחזקת שירת ברבור עבורו, מוצלח הרבה יותר בעיני מאשר ב-Music From Big Pink, ששם הפלסטו שלו מוגזם ומלאכותי.

היו לשיר הנפלא הזה עשרות גרסאות וקאברים במהלך השנים, כולל אחת סבירה של נינה סימון, אחת אנמית לגמרי של נורה ג’ונס עם בוב דילן בחגיגות העשור לאמאזון.קום (מצד שני, אם הייתי אני מתכבדת להופיע לצד בוב דילן על אותה הבמה, כנראה שלא הייתי מצליחה להפיק מגרוני אפילו את מה שהיא הצליחה), גרסה מחופפת, מצחיקה (ומטושטשת) להחריד של ג’וני מיטשל, וואן מוריסון יחד (בערך) עם דילן בשלהי שנות ה-90 וכמובן, גרסת הבאאז בסינג-סינג.

ההתחלה בוידאו הזה קוצצה, אז לא ניתן לראות את תגובתה של ג’ואן למחיאות הכפיים המקבלות את פניה. “Thanks for having us. You know, in most prisons they don’t even let us in”, היא צוחקת בהתנצלות.

רבותיי וגבירותיי, ג’ואן באאז, 25 שנה אחרי סינג-סינג ועדיין מפלחת לבבות:

קיימת נטייה רווחת משהו בקרב אלו שהמוסיקה היא לחם חוקם לחקוק בזכרונם את רגעי ההתוודעות ליצירות מכוננות ולשחזר אותם בעיניים נוצצות בפני אחרים. על חשיבותו של רגע הגילוי אין צורך להרחיב. ריטואל השחזור, לעומת זאת, הוא בחזקת נסיון להביא את בן השיחה בסוד החוויה ההיא, הראשונית, החשובה והנדירה. “אני זוכר שאבא שלי הושיב אותי על הספה בסלון (שחזור טקסי צריך לכלול כמות ראויה של פרטים) והניח ביראת קודש את
Dark Side of The Moon’‘ על הפטיפון (וגם את המדיום המדוייק של האלבום הרלוונטי)”. “חברי הטוב מהחטיבה, שוקי, קפץ כנשוך נחש כשגילה שעל ‘In Utero’ קראתי רק במוסף סופ”ש של עיתון מעליב והושיב אותי כמעט באלימות לשמוע את הדיסק” וכן הלאה.

יש לי כמה רגעים נצורים כאלה, חשובים. קומפילציה עתיקת יומין של שירי לאונרד כהן, עליה עמל אבא שלי בתחילת שנות השמונים ושדליתי מאי-שם באמצע שנות ה-90 אחרי ששיר אחד ששמענו ברדיו לא הניח לי. הופעת כמעט-ביכורים של המכשפות במועדון המוסיקה של בית יד לבנים באשדוד, לפני עשור וחצי (החשמל שרץ באוויר, יא רבאק!). יש עוד כמה, אבל אם אגולל אותם כבר עכשיו, אפשר מראש לוותר על 5-7 הרשומות הבאות.

אחד מהרגעים האלה, שחקוקים ביתר חדות בזכרוני הוא מעמד ההיכרות שלי עם The Band. השחזור הטקסי שלי כולל ליל קיץ ערב ואת שותפי לשעבר, שיחיה, בן ישי, שערך הקרנה מודרכת של The Last Waltz. ישבנו במרחק בטוח ממסך המחשב שלו (העיניים, בכל זאת) והוא הבזיק אנקדוטות מגניבות על קטעים מגניבים (”תראי מי עושה קולות רקע מפתיעים מאחרי הקלעים [ג’וני מיטשל ב- Helpless]”, “תקלטי איזה דילוגים הוא דופק! [ון-מוריסון, שבאמת הרהיב בדילוגיו]”, “שימי לב איך הוא מפלרטט, השובב [בוב דילן דופק קריצה, כנראה לאחת היושבות בקהל במהלך Let Me Follow You Down]”).

משהו בהופעה ולאחר מכן באלבום, כשרכשתיו, פשוט החליק למקום היעוד לו. כאילו היתה איזו רובריקה בתודעתי המוסיקלית שחיכתה לנתונים הנכונים. הפקת-העל המוסיקלית של רובי רוברטסון (כן, במגע ראשון זהו באמת אחד השמות המגוחכים יותר בתבל כולה. שוכחים לשים לב כשלומדים להשתכשך בהילת הכשרון של הבחור) היא הכיפה הנוצצת על הפרוייקט המופלא הזה, שמצליח לבטא כל כך יפה את הסינטזה המושלמת בין 5 המופלאים הללו (ודילן בצדם), שניגנו אחד בוריד של השני מספיק שנים כדי שיצליחו לייצר פיוז’ן הרמוני מושלם, זֵנִּי כזה, שבו לכל אחד יש הצליל האינדיווידואלי והמובהק שלו בתוך מערכת משומנת לעילא. רוני הוקינס (ואני רותמת את הכרכרה לפני הסוסים), שליקט אותם בתחילת שנות ה-60 לכדי ראשית דרכם כהרכב, דגל בהרכבת הרכבים מוסיקליים שבהם הנגנים אולי אינם הנגנים המעולים ביותר בנמצא, אך הדינאמיקה בין הנוכחים, אישית ומוסיקלית, היא המוצלחת ביותר. זה עבד בשבילו במשך שנים רבות ומסתבר שגם בשביל “הלהקה”. The Last Waltz הוא איזה שיא של בשלות עבורם. ואמנם, it just went downhill from there, אבל על כך יסופר בתולדות ישראל.