על מוזות ומוסיקה

לפני יותר משבועיים הייתי בהופעה פלאית של רות דולורס וייס, יהוא ירון בצוללת הצהובה. בגלל שאני לא יודעת או אוהבת לכתוב בקורות הופעות, תצטרכו להאמין לי כשאני אומרת שההופעה היתה אמנם פלאית. אין א נאטשֶל:

רות (כך אֶף ואני קוראות לה בינינו לבין עצמנו) היתה נפלאה. זה קצת מצחיק, כי היא עדיין עוצמת את העיניים כשהיא שרה לפעמים, אבל הקול שלה פשוט גדל והתפשט לתוך החלל שנועד לו וגם אם היא שילמה על זה בחלק מהשבריריות, ניכר שהיא יותר נהנית להתמסר לקהל מאשר להיות מבועתת מפניו. כולם בנפרד וב-ביחד התרכבו כ”כ טוב ויהוא ירון פשוט נראה ונשמע כמו כַּסְפִּית אנושית והחצוצרה של ספי רמירז עושה לי דברים שאף אחד מהאורחים הליליים שלי לא היה מעלה על דעתו שאפשר ובכלל, ספי רמירז והכימיה על הבמה היתה אדירה והצליל קרוב למושלם והם צריכים להמשיך להופיע ביחד לנצח. כאמור, אין א נאטשֶל.

ולמה, בעצם, הטרחתי אתכם עם פרץ הרגשנות המתאנפפת הזו?

התשובה היא: כדי שתתגייסו לשכנע את מנגנון ההפקה של הצוללת הצהובה להוציא את ההופעה הפלאית הזו כאלבום. זה נורא פשוט: כתבו לאנשים הטובים בצוללת  (ב-IE Tab אם אתם בשועלאש) והפצירו בהם להוציא את ההופעה של רות דולורס וייס, יהוא ירון והאחים רמירז, שהתקיימה ב-24 בדצמבר, בפורמט של CD. אני מאמינה בלוֹבּי חזק ובכוחם של ההמונים להפוך את העולם לנסבל יותר. עשו את הדבר שלכם, שפרו את העולם.
אם אתם ממש חסרי מעוף, פשוט הפעילו את כישורי ה-copy + paste שלכם על הקטע הבא:

שלום רב, 

ברצוני לבקש שתפיצו את ההופעה של רות דולורס וייס, יהוא ירון והאחים רמירז, שהתקיימה ב”צוללת” ב-24 בדצמבר, בפורמט של CD/להורדה בתשלום. נהניתי מאוד בהופעה ואני מאמין שיש לה פוטנציאל להצליח כאלבום /שמעתי אך טובות על ההופעה ואשמח לשלם על הזכות לשמוע אותה.

בברכה,

<הקורא היקר>

עדכון זמני: מסתבר שלא הצוללת אחראית להפיק אלבומים מסוג זה, אלא האמנים, אז העניין בשלבי בירור. עדכונים בהמשך היום. 

אגב הופעות, ב-20-21 לינואר, שזה עוד שבועיים וקצת, האוזןבר יארח חגיגת טום ווייטס על פני שני ערבים (חמישי ושישי). כרטיסים אפשר לרכוש ופרטים אפשר ללקט כאן. זה נראה כמו סלסלה ענקית של ממתקים לאוזניים, והחשש העיקרי שלי הוא שרוב חברי חובבי המוסיקה הם או חובבי אינדי מקומי או חובבי ווייטס, אבל עם כמעט אפס חפיפה בין השניים. אז אלא אם כן שחר (אהם, אהם-הם) יתגבר על ההתנשאות הטבעית שלו כלפי מוסיקה עברית ויבוא איתי לערב הראשון, ובכן, אטוס לי סולו.

וברוח ההופעה הממשמשת של פּיקסיז - Days of Summer 500 מקסים, אז כדאי לכם. גם הפסקול שלו נהדר וליקטתי מתוכו את מה שנשמע כמו הגרסא המוצלחת ביותר ששמעתי ל-Here Comes Your Man. זה נשמע מופרך לחלוטין, כי בסה”כ מדובר בגרסת קריוקי-שיכורים של הגיבור (שאותו מגלם לעילא ג’ו גורדון-לוויט) וגם היא אורכת פחות מדקה, אבל כמות הנשמה שהוא משאיר על הבמה לא היתה מביישת את מלכי הבלוז בכבודם.

Joe Gordon-Levitt - Here Comes Your Man (להורדה/סטרימינג)

הרשומה על “למה אני נורא אוהבת את ג’ואן באאז” לעולם כבר לא תבוא. היא טרחנית, מאונפפת משהו וכללית מכדי להכיל את הפרטים (הרשומה, כמובן, לא הבאאזית). לפיכך, אניח שהוא אשר לא שמע מעולם את השם יגש לאחר כבוד לוויקיפדיה או ל-allmusic (או הכי טוב: לאתר הבית שלה) ויניח לי להשתרבט תחת ההנחה שהוא מכיר את החומר הנלמד, או לפחות את המבוא.

היא מדהימה בעיני. ודוהמה רק גובר ככל שאני נחשפת ליותר ממנה. מטר שישים של חצי מקסיקנית עם עיניים צוחקות, יפות, רכות וחכמות, אף נשרי ושיער מתנפנף. לא יפה בכלל. גם לא כאריזמטית יתר על המידה. אבל אינטליגנטית אחושרמוטה ובעיקר - מלאה בהומור עשיר, סרקסטי ומודע לעצמו. תכונה מאוד לא אמריקאית ומאוד ראוייה, בעיקר בהתחשב בקריירת הטרובדורית שבחרה לעצמה.

ג’ואן באאז היתה בכל הפגנה רצינית (וגם בכמה מהפחות רציניות) שהתקיימה במהלך 50 השנים האחרונות שתמכה בשלום, הגנה על איכות הסביבה או על זכויות אדם או קידמה את הפלתם של משטרים טוטליטאריים. היא השתלשלה ממנופים יחד עם החתרניים שבפעילי גרינפיס, צעדה אינספור פעמים שלובת זרועות עם מיטב הנוער בכיכרות המחאה והצליחה איכשהו למצוא זמן לפרגן ליוצרים צעירים ולהקליט שירים לאלבומי הביכורים שלהם, להתארח בהופעות.

ב-1972 הופיעה ג’ואן באאז בכלא סינג-סינג שבמדינת ניו-יורק עם אחד השירים היותר שנויים במחלוקת בתולדות הרוק והפולק, עד אז ומאז. השיר נקרא The Prison Triology/Billy Rose והוא שוטח את סיפוריהם העגומים של 3 אסירים בבתי כלא שנידונו, מתוקף התנאים הבלתי אפשריים והייאוש המובנה למוות טרגי ומיותר. בפזמון, קוראת הגברת to raze the prisons to the ground, לא פחות. ועם השיר הזה היא הופיעה באחד מבתי הכלא הכי ידועים לשמצה בארה”ב. שימו לב לתגובות האסירים וללבושה הסימבולי של הזמרת. קבלו אותה:

באותה הזדמנות, היא ביצעה את I Shall Be Released, אחד מעשרות שירים שזינבה לבוב דילן מתחת לאפו המוגזם בְּזַכּוֹתָהּ אותם בביצועים יפיפיים ומוצלחים בהרבה משלו. “מי יתן ואשוחרר” (נמאס לי לעבור לאנגלית) הוא תמצית הפאטיקה שֶׁבַּרוֹק, בעיני. הכלוא, המדוכא, שאחת היא לו אם אשם ואם לאו, הניצב באבו של lonely crowd (סתירה מופלאה וצורבת), נושא את עיניו הדוות אל הגאולה שעוד שניה כבר כאן. חושבתני שדילן בנה את השיר ואת פזמונו כך שהפזמון הוא בעצם בחזקת הגאולה המובטחת, או לפחות ההבטחה. אלמוג בהר כתב מאמר נפלא ל”אמירות”, הלוא הוא כתב העת של תכנית “אמירים” באוניברסיטה העברית, שבו הוא קושר את תקופת השהייה של דילן בוודסטוק, לאחר תאונת האפנוע שלו - למילות השיר ולשחרור שהתקופה ההיא עם The Band הביאה לו מקריירת זמר הפולק שבה מאס. כלומר, השחרור הוא בעצם השחרור של דילן מכבלי הפולק אל תוך עולם הרוקנרול הבועט. אולי אמצא דרך (זכויות יוצרים-wise) להעלות את המאמר ההוא למרשתת. אחל’ה מאמר, באמת.

נו, ואיך אפשר, אם כבר שאבנו אל תוך הרביכה את “הלהקה”, בלי הביצוע האלמותי שבסוף “הוואלס האחרון”? אני רותמת טריליארד כרכרות לפני המוני סוסים, אני יודעת. ובכל זאת: השיר שחתם את מופע “הוואלס האחרון” היה שירנו האמור, בביצוע המוני של רוב משתתפי המופע. מדובר במופע ארוך ורווי כוכבים, אז מי שמעוניין, מוזמן לשחק “זהה את אגדת הרוק” בגרסת היו-יטיוב המרוחה הבאה:

אציין רק שזו הגרסה החביבה עלי ושהסולו של ריצ’ארד מנואל, שהוא בחזקת שירת ברבור עבורו, מוצלח הרבה יותר בעיני מאשר ב-Music From Big Pink, ששם הפלסטו שלו מוגזם ומלאכותי.

היו לשיר הנפלא הזה עשרות גרסאות וקאברים במהלך השנים, כולל אחת סבירה של נינה סימון, אחת אנמית לגמרי של נורה ג’ונס עם בוב דילן בחגיגות העשור לאמאזון.קום (מצד שני, אם הייתי אני מתכבדת להופיע לצד בוב דילן על אותה הבמה, כנראה שלא הייתי מצליחה להפיק מגרוני אפילו את מה שהיא הצליחה), גרסה מחופפת, מצחיקה (ומטושטשת) להחריד של ג’וני מיטשל, וואן מוריסון יחד (בערך) עם דילן בשלהי שנות ה-90 וכמובן, גרסת הבאאז בסינג-סינג.

ההתחלה בוידאו הזה קוצצה, אז לא ניתן לראות את תגובתה של ג’ואן למחיאות הכפיים המקבלות את פניה. “Thanks for having us. You know, in most prisons they don’t even let us in”, היא צוחקת בהתנצלות.

רבותיי וגבירותיי, ג’ואן באאז, 25 שנה אחרי סינג-סינג ועדיין מפלחת לבבות: