על מוזות ומוסיקה

היו לי כוונות לצהול כאן נוכח ה-”עונג באוזן” האדיר של ליל אמש, אבל הטבח בבית האגודה מיסמס כל שמץ של חדוות צהלה.

במקום זה וכהומאז’ לקהילה, קחו קישור לסדרת שירי Gender Benders מבית Star Makers המצויינים בכלל וביצוע של דילן ל-House of the Rising Sun בפרט, שכשלעצמו לא מאוד מרשים, אבל ההסבר הנלווה על הסטוריית ההקלטות שלו מרתק.

יש גם רשומה מעולה של יוסי, חברו של ג’ורג’, על הטבח, על האינדוקטרינציה הטמונה בבסיס תרבות החרד”ל ועל התגובה הציבורית הראויה, שלשם שינוי צריכה לכלול יותר מהדלקת נרות והכלה עד כדי שכחה.

מי יתננו ימים בטוחים וחסד פלורליסטי של אמת.

היתה תקופה שרציתי להיות שיר של בריאן אדאמס. ספציפית, “The Summer of ‘69“. אדאמס, בטקסט פשטני אופייני, רדוד ולא רהוט במיוחד (גם אופייני), הצליח איכשהו לזקק לתוך השיר הזה את תחושת החופש, פורק העול וה-tingling שבקצה האצבעות של שאיפות גדולות מהחיים שאוטוטו הולכות לפרוץ מעיירת השומקום הזאתי ולהגשים את חלום הרוקנ’רול. זה כנראה משהו בסולו גיטרות, בפתיחה האנרגטית והטעונה ובנימה האוטוביוגרפית. זה לא כאילו שרציתי להיות הבחורה שהוא ממזמז בדרייב אין, הדב”ש-חסרת-הפנים, בקושי סמל למשהו, ששנים אח”כ יתהה בתחושת החמצה גורפת, באבו של משבר אמצע החיים, למה לא הסכימה to assume the position אתו (רמז טריוויה: שם השיר לא קשור כלל, לטענת אדאמס, לשנה שבה נהיה פסטיבל וודסטוק) ואיך בשם כל הקיביני בכלל קראו לה. אז לא רציתי להיות היא, לא-לא.

רציתי להיות השיר וכל ההווי המבטיח, המשולח והבועט שבתחילתו. שנים התעלמתי מסופו במריר והבינוני וחלמתי על six string שתדמם לי מתחת לאצבעות בעודי נודדת מעבודה זמנית אחת למשנה, אבל זה לא משנה כי מה שחשוב וקובע באמת זו המוסיקה שלי.

עבר לי.

The Summer of ‘69 נשאר עבורי איזו חמדת נעורים. אני תמיד מתחייכת ומתרחבת מבפנים כשאני שומעת את אקורדי הפתיחה הזועפים, כי עדיין יש שם הבטחה למרד ולעתיד הגדול מהחיים שמחכה מעבר לגבעת הבינוניות הפריפריאלית. אבל את פחזי הנעורים נצרתי כחלום מתוק ומעורר השראה, בקבקתי אותם בקוביית הזכוכית הכבודה המיועדת לפנטזיות שאין צורך שיתגשמו.

אחר כך רציתי להיות שיר של טורי איימוס. שיר כלשהו, זה כמעט לא שינה איזה. לצורך המיקוד, אפשר להתייחס ל-Silent All These Years. הרצון הזה לא נמשך זמן רב מידי. כי מה שרציתי היה לחלץ את אנגסט הנעורים מהמסגרת הלירית וחסרת הפרופורציות אליה התעקשו כולם לדחוף אותו. רציתי להוציא את האנגסט מהקופסא המעופשת שלו ולהתהדר בו, לתת ליגטימציה לסבל ולצעוק בקול גדול שכואב לי, ממש-ממש, עכשיו-עכשיו ונורא-נורא. רציתי לצבוע את העננים שבראשי בכתום, אפילו שאינני ומעולם לא הייתי ג’ינג’ית ותהא התאורה מופרכת ככל שתהא. רציתי שיהיה לי העולם הפנימי, האישי והמוגלתי שלי, שיהיה המרכז שלי וזהותי ואפילו הגבר שלי, תבורך נשמתו הזכה (מי שלא יהיה), לא יצליח לעולם באמת לפצח את צפונותיו ולהבין את עומקו. המסכנצ’יק.
גם זה עבר לי.

נחלצתי מגיל ההתבגרות וגיליתי את סגולותיהן של הפרופורציות. אח, הפרופורציות. חבורה נאווה. כמעט כמו המוזות, שיצויינו כדלעיל. אני עדיין יודעת עשרות שירים של טורי בעל פה ועדיין נצבטת איזו חלקת בשר חשופה כשאני שומעת אותה מקוננת על אבדן האמון ושובלי הלבד התלויים סביבה. אבל גלדים של ציניות כבר נקרשו סביב וכשאני כבר מרשה לעצמי לרחם על עצמי ולהטיח מילה קשה כלפי “אלוהי הנשים, אלוהי ההפתעות” של תרצה אתר, אני נמנעת מלעשות זאת ברצפים אסוציאטיביים מוגזמים או בגידופי פסנתר כנף עסיסיים.

אחר כך רציתי להיות שיר של ליאונרד כהן. משהו בין סוזאן למריאן, על אף שלא בחלתי גם בגבירת החורף או בגבירה הנודדת או אפילו באחת מאחיות החמלה. אבל בעיקר רציתי להיות ג’יין מ- Famous Blue Raincoat או ההיא מ- Hey, That’s No Way to Say Goodbye (זהירות, דואט עם ג’ודי קולינס). רציתי להיות מוזה ארוכת רגליים, שמוטת מחלפות, אניגמטית ופלאית בחדרים עם חלונות קטנים, קירות עירומים ותאורת סבנטיז דלוחה, באיזה ברחוב סתוי במונטריאול. צֶלֶם אישה בגוף של אלה. רציתי להיות האישה בקצה של כל חלום גברי על נשיות, להוות מקלט מושלם שהוא גם הדבר אשר ממנו מתיירא המשורר יותר מכל. כל זאת מבלי, חלילה, לתת לתפיסת המציאות להפריע לשברי הסיוט והערגה שכהן ארג לכדי בדיות עם שמות של ספרניות.

עבר, ועוד איך עבר.

השירים הללו, שהיו אז ונותרו מהיפים שנגעתי בהם מעודי, התמסמסו אל המקום שאליו מתמסמסות מוזות אחרי שגומרים להעזר בהן. יש משהו מאוד לא מספק בלהיות רעיון, אולי אפילו קצת חלול, שאליו מרוקנים את כל המאוויים מבלי לשחק תפקיד בר קיימא, עם substance והכל. בסופו של יום, את יכולה להמית כמה תוגה וייאוש שאת רוצה על הבחור, אבל דמות עגולה כנראה לא תצא לך מזה. מקסימום ערך בוויקיפדיה.

אחר כך רציתי להיות שיר של בוב דילן. מאוד ספציפיצת (אבל לא רק), רציתי להיות Tangled Up In Blue, עם אופציות ל-Stuck inside of Mobile (with the Memphis Blues again), Visions of Johanna, המלכה ג’יין-פחות-או-יותר וכמובן - Rolling Stone ו- Highway 61 Revisited. אני יודעת - לא מאוד מקורי, אבל דילן הוא לא תחום ההתמחות שלי. רציתי לנעוץ את מגפיי בעפר שלצד הכביש המהיר ולהשקיף בלי דאגות אל תוך האופק. רציתי שהקור החורף ביערות המזרח, הרעב ואניצי הקש משינה באסם יצרבו את בשרי ושאוכל לחוש את החיים בכל נימי, גידיי ועצביי המגורים. שהאמת המקודשת שלי תהיה אם הדרך, המסע חסר המטרה ירוקן את מוחי מהספירלות הקודחות ושלווה גדולה תשטוף אותי, מעין סטאזיס מבורך ו*מוצדק*, כי הרי אי אפשר באמת להיות בסטאזיס כשאתה בתנועה מתמדת, בורח מהכל, מתמודד עם כל מה שהקוסמוס מחליט להטיל את קדירת ההוֹבּוֹ שלך באותו הבוקר.

אני עדיין רוצה להיות שיר של דילן. לא יודעת אם זו חשקת ביניים או שמא תחנה אחרונה וסופית בהחלט. אני מרגישה את זה בכל פעם שאני תופסת טרמפים, כי אני יודעת שאז אני במיטבי. יש איזו חווייה זֵנּית לחלוטין בתחושה של כביש נוהר מתחת לגלגליי, גם אם הם מושאלים מבעל הרכב לאותם רגעים ספורים. הזמניות הזו, הארעיות והתלישות הם התמכרות שקשה לוותר עליה. לא שבארץ יש כל-כך הרבה הזדמניות-התמכרות כאלה, שכן טרמפ ממוצע אורך שעה לכל היותר. מישהו אמר פרופורציות?

די מדהים, כמה פרטים ביוגרפיים, יש יאמרו פיקנטיים על גבול הרכילותיים, אפשר ללקט על אדם מבין שורות שיריו.

אחרי חודשים של האזנה יסודית ומרוכזת הצלחתי להרכיב תמונה פחות או יותר ברורה של חיי הרומנטיקה ותפיסת האהבה של ג’ואן באאז. למה שזה יעניין מישהו? שאלה מצויינת. מזל שלא עליה התיימרתי לענות.

ברור לי שאין גבול ליוהרה שבאמירה הזו: “הצלחתי לפצח את עולמה הרגשי של הגב’ באאז, ועכשיו אתן את ההדרן, אם לא אכפת לציבור”. עם זאת, באמת נראה לי שהצלחתי לעשות לפחות משהו שמזכיר את זה ומאחר שזה מה שמעניין אותי - מה מניע אנשים, מה הן נקודות החולשה שלהם.

התצרף מורכב מארבעה שירים, בסך הכל ולמה לא ללכת לפי סדר כרונולוגי אם אפשר:

ראשון, אכזרי מכל וכנראה מפורסם מכולם - בּוֹבּוּס דילן, האחד, היחיד והמניאק. על פני עשרות קטעי ארכיון ותמונות אפשר לראות בבירור את הדינאמיקה המשונה ביניהם: באאז רוכנת אליו, נוגעת בו, מחייכת לכיוונו, מביטה בו ברוך, נוטה אליו, משתוקקת - והנביא מרוכז בעצמו, לוטש מבט אדיש לכיוון זה או אחר, מנציח את גישתו הסוריאליסטית כלפי היקום בעוד תמונה בשחור-לבן. לא מאמינים? לכו ל-google images ותבקשו יפה bob dylan + joan baez. בסופו של דבר, הוא התעלה על עצמו ועל אף שתכננו בצוותא את סיבוב ההופעות של 65′, הוא פשוט יצא אליו לבד.

אפשר לכתוב דוקטורט (יש להניח שמישהו כבר עשה זאת) על היחסים הכנראה-בכלל-לא-הדדיים של הצמד. רבות ישוער אודות השירים שדילן כתב או לא כאותות קינה על היעדרה, על נכונותה להשתתף בסרטו (המ-ז-ע-ז-ע-!), “רינאלדו וקלרה”, בתור האישה בלבן, הדחוייה מפני אשתו - גם בסרט וגם בחיים, על כך שהמשיכו להופיע בצוותא במשך עשורים אחרי כן ועל גלקסיות של מתח מיני וכדי לסבר את העין והאוזן, קחו את “Never Let Me Go” ביוטיוב, מתוך “רינאלדו וקלרה” ושימו לבכם לפלירטוט חסר התקנה מצדו ולהיסוס הנעתר מצדה:

ב-75′, לאלבום הפופ הראשון שלה (בניגוד לכל מה שפרסמה/הקליטה/הופיעה אתו עד אז, שהיו פולק ומחאה צרופים), כתבה ג’ואן את “Diamonds And Rust”, שנכתב מפורשות לדילן. בהופעות, במסגרת נטייה אופיינית להשחיל הערות ביניים אירוניות על תכנם של שירים מהלך ביצועם, נוהגת באאז לרטון בחיבה “nothing but heartache” בתשובה לשורה “you brought me something”. אחת הסיבות שאני כ”כ אוהבת גם את הפאזה הפופית שלה, היא היכולת לשלב מודעות עצמית מוגזמת עם השתפכויות קיטשיות מוגזמות עוד יותר.

3 השירים האחרים הרבה יותר חמקמקים ובעלי נוכחות הרבה פחות דרמטית והרבה יותר מעניינת: שניים מהם כתבה בעצמה והם בעלי אופי אוטוביוגרפי שקוף עד גועל: Love Song To A Stranger, שנכתב ב-1972 ו- , Love Song To A Stranger II, שנכתב ב-1975 אבל הוקלט רק ב-78′. שניהם קיטשיים להפליא אבל ניכר כי נחצבו ישר מהקישקעס של גב’ באאז. אין בהם הוַדיינות הכפייתית שהיית מצפה למצוא בשיר שמתאר בפרוטרוט ליל אהבים חצי מזדמן או רצף של כיבושים הדדיים, אלא ישירות ופשטות ותוגה ובעיקר, בדידות בלתי ניתנת להכלה, שאליה עוד אשוב.

Love Song I מתאר בפרוטרוט יום ולילה וכנראה עוד יום של זוג, לכאורה ארעי, במפגש שנשמע כמו one night stand קלאסי במלון. באאז מאיירת בקווים דקים של נוסטלגיה וערגה מלאת השלמה סיטואציה רוויית רוך ומוארת באינטימיות. שני אנשים בוגרים הניגשים בטבעיות למלאכת האהבה והחושפנות שבה היא מתארת את העירום ואת התשוקה מפתיעה בכל פעם מחדש. בסופו של יום, מתנערת באאז מ- “love everlasting” במחווה שגובלת בציניות, ולא לגמרי ברור למה. כי היא לא מאמינה בה? כי מאהבה הכזיב? הסיבה הראשונה כנראה קרובה יותר לאמת.

Love Song II הוא, למעשה, תיעוד ציני ומאולץ מחינה לירית של חיי האהבה של הגברת. דומה כי Love Song I זכה לשבחים והיה אהוב על הקהל וה-sequel לא איחר לבוא. כאן אנו מקבלים נתחים קטנים ופיקנטיים בהרבה מאשר הבלדה היפה הקודמת. בין האירי הקטיפתי לפרח הנזורה (?!) החינני, לבוקר המזמר מטנסי לבוסטונאי העדין, נדמה כי ג’ואן באאז צברה קילומטראז’ מרשים ברחבי אמריקה וטעמה מכל טוב הארץ. וחלילה לקורא לטעות ולחשוב שמדובר בדבר-סניטה סקסיסטי: מלאת קנאה ויראת כבוד אנוכי בכתבי מילים אלו. זוהי דוגמא נהדרת לאיקונות התרבות שסללו את דרכנו אל החופש המיני הלגיטימי במהלך העשורים האחרונים ועל כך, אני מודה לבאאזית ומוקירה אותה.

אז עלם החמודות מן המלון בשיר הראשון הוא בוסטונאי, אנו למדים מן השיר השני. והסינגר-סונגרייטר המסוקס מטנסי, כפי המסתמן, השאיר צלקות מרות בנפשה של ג’ואן. אוכל לפצוח בניתוח מעמיק של מילות היקושר על מנת להוכיח את זה, אבל נראה לי מיותר: כל הבית ההוא זועק שברון לב וגאווה מנופצת.

את השיר השלישי לא באז כתבה, כי אם אחד דייויד לוגינס. קוראים אותו “Please Come To Boston” (בבקשה להתעלם משם המבצעת) ורבים כבר ביצעו אותו מאז 1974, שאז נכתב ופורסם. ספק אם נכתב במיוחד עבור באאז, בעיקר בהתחשב בזה שנכתב טרם ההשתפכות האוטוביוגרפית שב-Love Song II ואיכשהו - יש לא מעט פריטים ביוגרפיים שקולעים: מיני גברברים מפצירים בה לבוא אליהם, לבוסטון, ל-ל.א., לדנבר ואילו הדוברת מסרבת בתואנה שהיא Number one fan of the man in Tennessee. ניכר שלא באאז כתבתו (ודי רווח לי שכך), כי עם כל הקיטש שבשני “שיר האהבה לזר”, הן הטקסט והן הלחן של “אנא, בואי לבוסטון” נדושים באופן שהיה מהווה השראה לקני ג’י או ריצ’י ליונל, לא עלינו.

יש סיכוי שבאאז בחרה לבצע את “אנא, בואי לבוסטון” דווקא בגלל הסממנים הביוגרפיים. אולי הזדהתה עם קו העלילה הקלוש? אולי.
מבעד להשלמה ולביקורת העצמית, אחרי העקיצות הסרקסטיות והתחמקויות לרוב, נשארת בידינו סקיצה של ג’ואן באאז כאישה בודדה, מיואשת, מרירה אבל לא כבויה. Love is a pain in the ass, היא מכריזה בסוף Love Song II וב - Love Song I היא זועפת כנגד “love everlasting and other sad dreams”. הזרים בשיריה וכנראה גם בחייה של באאז מצילים אלו את אלו מהשממון, מטרדות, מהיות לבד, מהמציאות.

להגיד שאני קונה את זה?

לא פשוט, חברים. לא פשוט בכלל.

כזכור (או לא), עברתי דירה ממש לא מזמן (4 חודשים) שוב (בפעם השלישית הקיץ) לדירה שאני מתעבת (וחסל סדר סוגריים).

במשך שלושה חודשים עשיתי כל שהיה ביכולתי על מנת שלא להתמקם כמו שצריך בדירה הזו: נמנעתי מפריקת רב הארגזים, השארתי את רב הריהוט שאיננו מיטה בערימות ספוראדיות ואפילו טרם נטרחתי לנקות את הדירה. קרצוף המעון החדש הוא טקס שחלות ידוע ואף מקודש, שמטרתו למגר את שאריות הדיירת הקודמת מן האופק הנראה (ובעיקר הבלתי נראה).

בסופו של דבר, היה ערב קולטורה במעוני הכד ואלמלא היותו והיחלצותם האבירית של דקס ושפרליין, יש להניח שדרקון הפנג שוויי היה נמנע אלפי מונים מתחיבת חוטמו הלוהב בשערי ביתי.

כל זאת כדי להבהיר שמאות דיסקיי עדיין נתונים בשבי ארגזי קרטון אימתניים. זאת, משום שנמאסו עלי מחזיקי הדיסקים האנאליים מבמבוק א-לה-איקאה ומאידך, טרם הנחתי טלפיי על מפלץ מונוליטי לאכסנת הדיסקים, כאשר חשקה נפשי.

היום, לראשונה מזה זמן רב, השתכשכתי בזמן איכות רגוע (כזה שמאפשר לעדכן את בלוג המוזות, למשל). אי לכך, דליתי שלל אלבומים וארגנתי לעצמי ליינאפ איכותי של דברים שגורמים לדרקון הפנג שוויי הרגשי להתמקם בפוזיציה המושלמת ולדפנות נשמתי לטפוח ולרחף. כך אירע שמצאתי, לעליצותי כי רבה, את Highway 61 Revisited ואת Court And Spark ששימח אותי לאין ערוך, כי אחרי שנים כּחֻלוֹת כה רבות, אפשר כמעט לשכוח איך זה להיות משוחרר בפריס או איך נטעמת ההתמסרות האיטית לחיזור ראשוני.

מאידך - דומה שאיבדתי המון דיסקים: את I’m Your Fan, אלבום המחווה *המוצלח* לשירי לאונרד כהן (זאת בניגוד ל Tower Of Song, אותו איבדתי בעליצות רבה כמעט באותו החודש שרכשתיו לפני כך וכך שנות אור); את The Last Waltz - או לפחות את שארית הפליטה הלא שרוט; גם Harvest וגם Harvest Moon אינם בנמצא ואף Blood On The Tracks של דילן. היעדרו של זה האחרון ביעסני קשות, כי נורא התחשק לי לשמוע את Tangled Up In Blue ולפזז בעת קציצת בצל.

“איבדתי”, משמעו “השאלתי בששון למישהו במסגרת מהלך מיסיונרי ולא טרחתי לציין זאת בטבלת האקסל המיועדת לכך, מתוך הנחה שדיסק כזה חשוב, ודאי אזכור למי השאלתי”. מיותר לציין שהאלבומים שאני ממהרת להשאיל על מנת להחביבם על חבריי - הם אלו האהובים עלי באותה חצי השנה הספציפית ושאבדנם מסב לי תסכול-מה, בעיקר על שום שום שלא ניכר שאני לומדת מטעויות, וסכלות מסוג זה, יש בה לעורר תסכול.

לחילופין, “איבדתי” - “הוטל בחוסר שימת לב משוועת תחת רהיט זה או אחר במהלך ארגונו הבלתי נלאה של הבית ויימצא כאשר אעבור סוף-סוף מהדירה הארורה הזו במהרה בימינו אמן”. ונגד זה באמת אין מה לעשות. חוץ, אולי, מלהתפלל. ומאחר שאלוהי היהודים חנן אותי בנטיות אטאיסטיות למהדרין, הרי שהאופציה הנ”ל בטלה כלעומת שבאה.
הנקודה, שעליה ודאי ויתר הקורא הנבוך לפני פסקאות רבות מנשוא, היא שנוכחותם של דיסקיי משיבה את רוחי. אולי הדירה המחורבנת הזו לעולם (לפחות לא ב-7 החודשים שנותרו לי לגור בה) לא תרגיש כמו בית, אבל משהו בראש שלי מתיישר ורוכש בחזרה שליטה על אורח החיים כאשר הדיסקים שלי בהישג יד ובטווך נבירה. יש סיכוי מאוד סביר שעד שלא יהיו הנ”ל מסודרים לפי סדר אל”ף-בי”תי קטגוריות המגדר, הז’אנר וצבעי היסוד שמתנוססים על עטיפותיהם (היסטרי, אה?), לא באמת אדע מרגוע ואסתובב עם תחושת חוסר אונים מתמדת המאפיינת אנשים שנטולי אחיזה מדוייקת הם בסביבתם.

ואם לסגור את מעגל הרשומה - זה דווקא לא נורא מפריע לי, בהתחשב בעובדה שאני מתעבת את הדירה הזו ומשתוקקת בכל מאודי לעוף ממנה כבר.

בפעם הבאה (אולי) - על המדיום הנשחק והולך שהוא הדיסקים ולמה קבעון על קונסטרוקטים (כמו, למשל, דיסקים), לא הופך אותך לטכנופוב או לדביל.

שבת שלום לכולם ודיצה ללב כל.

רבאק, יא רבאק, כמה מוסיקה טובה מצאה את דרכה אלי בימים האחרונים.

רדיו הר הצופים ב-icast הישראלי עושה כ”כ טוב באוזן. אבל כל-כך. בעיקר תא הכפפות. בשלב כלשהו, פשוט הפסקתי להקשיב לרדיו, כי יכולת הקשב האפסית שלי לא מאפשרת לי להקשיב למוסיקה (לא כל שכן, דיבורים) ולעשות בו זמנית משהו יותר מורכב, נאמר, מלשחק ספיידר סוליטייר. ומאחר שאת זמן הנסיעות היקר אני מנצלת להאזנה של מוסיקה אמיתית מתוכננת מראש, הרי שזמן רדיו אַין. רגע, בעצם נזכרתי בסיבה האמיתית: הטלפון בעבודה משמיע רק חלחל”ץ ושותפתי למשרד היא מזכירה חרדתית בשנות ה-50 לחייה שלא מגיבה טוב לעיבודים יותר מורכבים, נאמר, מאשר הנעימות שבוקעות מהשפופרת כשמעבירים אותך ל”המתן”.

הנקודה, שכרגיל התייתמה כמעט כליל מהקשר, היא ש”קול הקמפוס” הוא בדיוק ההיצע הכייפי והמרשים של מוסיקה מרשימה וכייפית ובעיקר אקלקטית לאללה, שפותחת צוהרים ומורחת אופקים וגו’. מרשימת פלייליסט (חזק, לא? “רשימת פלייליסט”…)של שעה ושלושת רבעי זיהיתי בסבבה את אלקטרליין ואת רוטס מנוּבָה, את ג’ואנה ניוסם בעל כורחי ואת המיטשל ברוֹס וקמרה אובסקורה בדחק. דרשני? יתכן בהחלט.

חוצמזה, האח הביא לי מתיסיהו, שון לנון ואת The New Pornographers, שכולם מגניבים למדי. אם לדייק - מתיסיהו מגניב לחתולין (על אף התעמולה היודו-חב”דניקית הזולה), שון לנון עושה אחל’ה מוסיקת-נסיעות, שגם אם אין בה שמץ של מקוריות או צליל חדש אחד לרפואה, מצליחה לשחק על הקישור החיפּוּשְׁתִי-פולקי בחן רב וה-New Pornographers - נו, לוקח קצת זמן להתרגל אליהם. זאת, אגב, למרבה הפליאה, משום שיש להם צליל ניינטיז מובהק ופשוט, אז לא לגמרי ברור לי למה לוקח לי כ”כ הרבה זמן לעכל אותם.

<אבנר, לתשומת לבך> ואם לא די בכך, האח גם קנה לי ליומולדת את פס הקול של I’m Not There (טריילר), שבו ערב רב של שחקנים מגלמים את הנביא בשלבים שונים בחייו. </אבנר, לתשומת לבך> אני מוכרחה להודות שהסרט נראה כל-כך נסיוני ומפתה שאני נאלצת להנמיך את צפיותיי בהתאם. כגובה הפוטנציאל, כך בדרך כלל עומק הנפילה. באשר לפס-הקול - למראית עין, מדובר בתענוג לחיך: כל אמן אינדי שמכבד את עצמו מבצע לפחות שיר אחד, כאשר הרשימה המכובדת כוללת את סטפן מלקמוס, סופיאן סטיבנס, קלקסיקו, אדי וודר, מרק לאנגן ועוד היד נטוייה. בפועל… בפועל, הבטחתי לאח שאקשיב קצת יותר בקפידה למה שהולך שם לפני שאמהר להטיח עלבונות. בינתיים, יש פנינים ויש אכזבות. בקרוב הרשומה.

הציפור הכחולה עושה בעיות. זה מטריד, כי זה מגביל את המקור העיקרי שלי לחשיפה למוסיקה חדשה. אני אופטימית, בעיקר כי מסתמנת באופק הנראה לעין התקנה מחדש של Windows ואחריה, הכל יהיה דבש.

הרשומה על “למה אני נורא אוהבת את ג’ואן באאז” לעולם כבר לא תבוא. היא טרחנית, מאונפפת משהו וכללית מכדי להכיל את הפרטים (הרשומה, כמובן, לא הבאאזית). לפיכך, אניח שהוא אשר לא שמע מעולם את השם יגש לאחר כבוד לוויקיפדיה או ל-allmusic (או הכי טוב: לאתר הבית שלה) ויניח לי להשתרבט תחת ההנחה שהוא מכיר את החומר הנלמד, או לפחות את המבוא.

היא מדהימה בעיני. ודוהמה רק גובר ככל שאני נחשפת ליותר ממנה. מטר שישים של חצי מקסיקנית עם עיניים צוחקות, יפות, רכות וחכמות, אף נשרי ושיער מתנפנף. לא יפה בכלל. גם לא כאריזמטית יתר על המידה. אבל אינטליגנטית אחושרמוטה ובעיקר - מלאה בהומור עשיר, סרקסטי ומודע לעצמו. תכונה מאוד לא אמריקאית ומאוד ראוייה, בעיקר בהתחשב בקריירת הטרובדורית שבחרה לעצמה.

ג’ואן באאז היתה בכל הפגנה רצינית (וגם בכמה מהפחות רציניות) שהתקיימה במהלך 50 השנים האחרונות שתמכה בשלום, הגנה על איכות הסביבה או על זכויות אדם או קידמה את הפלתם של משטרים טוטליטאריים. היא השתלשלה ממנופים יחד עם החתרניים שבפעילי גרינפיס, צעדה אינספור פעמים שלובת זרועות עם מיטב הנוער בכיכרות המחאה והצליחה איכשהו למצוא זמן לפרגן ליוצרים צעירים ולהקליט שירים לאלבומי הביכורים שלהם, להתארח בהופעות.

ב-1972 הופיעה ג’ואן באאז בכלא סינג-סינג שבמדינת ניו-יורק עם אחד השירים היותר שנויים במחלוקת בתולדות הרוק והפולק, עד אז ומאז. השיר נקרא The Prison Triology/Billy Rose והוא שוטח את סיפוריהם העגומים של 3 אסירים בבתי כלא שנידונו, מתוקף התנאים הבלתי אפשריים והייאוש המובנה למוות טרגי ומיותר. בפזמון, קוראת הגברת to raze the prisons to the ground, לא פחות. ועם השיר הזה היא הופיעה באחד מבתי הכלא הכי ידועים לשמצה בארה”ב. שימו לב לתגובות האסירים וללבושה הסימבולי של הזמרת. קבלו אותה:

באותה הזדמנות, היא ביצעה את I Shall Be Released, אחד מעשרות שירים שזינבה לבוב דילן מתחת לאפו המוגזם בְּזַכּוֹתָהּ אותם בביצועים יפיפיים ומוצלחים בהרבה משלו. “מי יתן ואשוחרר” (נמאס לי לעבור לאנגלית) הוא תמצית הפאטיקה שֶׁבַּרוֹק, בעיני. הכלוא, המדוכא, שאחת היא לו אם אשם ואם לאו, הניצב באבו של lonely crowd (סתירה מופלאה וצורבת), נושא את עיניו הדוות אל הגאולה שעוד שניה כבר כאן. חושבתני שדילן בנה את השיר ואת פזמונו כך שהפזמון הוא בעצם בחזקת הגאולה המובטחת, או לפחות ההבטחה. אלמוג בהר כתב מאמר נפלא ל”אמירות”, הלוא הוא כתב העת של תכנית “אמירים” באוניברסיטה העברית, שבו הוא קושר את תקופת השהייה של דילן בוודסטוק, לאחר תאונת האפנוע שלו - למילות השיר ולשחרור שהתקופה ההיא עם The Band הביאה לו מקריירת זמר הפולק שבה מאס. כלומר, השחרור הוא בעצם השחרור של דילן מכבלי הפולק אל תוך עולם הרוקנרול הבועט. אולי אמצא דרך (זכויות יוצרים-wise) להעלות את המאמר ההוא למרשתת. אחל’ה מאמר, באמת.

נו, ואיך אפשר, אם כבר שאבנו אל תוך הרביכה את “הלהקה”, בלי הביצוע האלמותי שבסוף “הוואלס האחרון”? אני רותמת טריליארד כרכרות לפני המוני סוסים, אני יודעת. ובכל זאת: השיר שחתם את מופע “הוואלס האחרון” היה שירנו האמור, בביצוע המוני של רוב משתתפי המופע. מדובר במופע ארוך ורווי כוכבים, אז מי שמעוניין, מוזמן לשחק “זהה את אגדת הרוק” בגרסת היו-יטיוב המרוחה הבאה:

אציין רק שזו הגרסה החביבה עלי ושהסולו של ריצ’ארד מנואל, שהוא בחזקת שירת ברבור עבורו, מוצלח הרבה יותר בעיני מאשר ב-Music From Big Pink, ששם הפלסטו שלו מוגזם ומלאכותי.

היו לשיר הנפלא הזה עשרות גרסאות וקאברים במהלך השנים, כולל אחת סבירה של נינה סימון, אחת אנמית לגמרי של נורה ג’ונס עם בוב דילן בחגיגות העשור לאמאזון.קום (מצד שני, אם הייתי אני מתכבדת להופיע לצד בוב דילן על אותה הבמה, כנראה שלא הייתי מצליחה להפיק מגרוני אפילו את מה שהיא הצליחה), גרסה מחופפת, מצחיקה (ומטושטשת) להחריד של ג’וני מיטשל, וואן מוריסון יחד (בערך) עם דילן בשלהי שנות ה-90 וכמובן, גרסת הבאאז בסינג-סינג.

ההתחלה בוידאו הזה קוצצה, אז לא ניתן לראות את תגובתה של ג’ואן למחיאות הכפיים המקבלות את פניה. “Thanks for having us. You know, in most prisons they don’t even let us in”, היא צוחקת בהתנצלות.

רבותיי וגבירותיי, ג’ואן באאז, 25 שנה אחרי סינג-סינג ועדיין מפלחת לבבות: