על מוזות ומוסיקה

קיץ, למגינת לבי. בירושלים עוד איכשהו אפשר לפרכס מקור בערבים, אבל אוגוסט בלתי נמנע והאופטימיות זולגת ממני והלאה ככל שנוקפים הימים. אם יעלה בידי להשאר בצד הנכון של שער הגיא משלהי יוני ועד ספטמבר - דיינו.

אבל החיים יפים. חזרתי לעשן בפול ווליום, שילשתי את מנת הקפה היומית שלי ואת מנת הוויסקי השבועית, הפסקתי לנקות את הבית והתחלתי לישון עם חלונות פתוחים, מה שאיפשר לרבבות יתושים לצבוא עלי מיד ובאופן בלתי מתפשר ולעשות בי כבשלהם מדי לילה, במסגרת פולחן הדם המפוקפק שלהם.

אבל לא אכפת לי. הקיץ הוא הזמן הראוי להתנער מהחרדות שמכתיבות את התנהלות היומיום ולחיות כאילו שאין חורף גדול ודוּבִּי בקצהו השני. כן, אני יודעת; אגרוייסע חורף.

לרגל הפנאן הסֵמי-קיומי, יצא לי לצרוך לאחרונה קצת מוסיקת נֵשׁוּמֵע, מה נקרא בלעז ‘סוֹל’, יעני גם שמש בלטינית וגם הפוך מהמהות של עצמה שזה ככה שחור.

אנחנו -ואני, כרגיל, משתמשת במונח הזה במובן הרחב ביותר שלו - רגילים לחשוב שלא היה סקס בעולם לפני וודסטוק ושמהפיכת ההיפים הדלוקים בסיקסטיז הביאה איזו בשורה אדירה של שחרור מיני שבתורה, התנפצה בקול גדול על מסיבות הסווינג של שנות השבעים ביחד עם הרבה, הרבה, הרבה יותר מדי קוקאין.

מה לעשות שזמרות הנשמה שקדמו למהפכה (המינית) המהוללת והזיעו במועדונים מעושנים לשחורים בלבד כבר בשנות ה-40, היו הרבה יותר נועזות, מתריסות ובוטות משג’וני מיטשל בכלל היתה מעלה על דעתה שאפשר.

קחו שני שירים בביצועה של נינה סימון האלוהית ואחד בביצוע של אלברטה האנטר האדירה, שמגישים תאווה נשית ותיאבון מיני תוסס - לא ברמזנות העוגבנית שהתרגלנו לצרוך, שהיא פאסיבית במקרה הרע ומעורפלת עד אבדן מסר, במקרה הגרוע — אלא בחיוּת ובשובבות ובנגישות.

ואני מבטיחה לציבור הקורא שלי, שאף אחד באותם מועדונים מזיעים ומעושנים לא לטש עיניים מזועזעות בכהנת הגדולה של מוסיקת הנשמה או מלמל בבוז “איזו נִימְפוֹ” בעודו מצטלב בתוככי נשמתו. הפוריטניות הזו הגיעה אחר כך. אחרי, בליב איט אור נוט, המהפכה הגדולה של החופש המיני.
בברכת קיץ תוסס ועצל גם יחד לכולם:

Nina Simone - Gimme Some

Nina Simone - I Want a Little Sugar in My Bowl

Alberta Hunter - My Handyman