על מוזות ומוסיקה

לפני יותר משבועיים הייתי בהופעה פלאית של רות דולורס וייס, יהוא ירון בצוללת הצהובה. בגלל שאני לא יודעת או אוהבת לכתוב בקורות הופעות, תצטרכו להאמין לי כשאני אומרת שההופעה היתה אמנם פלאית. אין א נאטשֶל:

רות (כך אֶף ואני קוראות לה בינינו לבין עצמנו) היתה נפלאה. זה קצת מצחיק, כי היא עדיין עוצמת את העיניים כשהיא שרה לפעמים, אבל הקול שלה פשוט גדל והתפשט לתוך החלל שנועד לו וגם אם היא שילמה על זה בחלק מהשבריריות, ניכר שהיא יותר נהנית להתמסר לקהל מאשר להיות מבועתת מפניו. כולם בנפרד וב-ביחד התרכבו כ”כ טוב ויהוא ירון פשוט נראה ונשמע כמו כַּסְפִּית אנושית והחצוצרה של ספי רמירז עושה לי דברים שאף אחד מהאורחים הליליים שלי לא היה מעלה על דעתו שאפשר ובכלל, ספי רמירז והכימיה על הבמה היתה אדירה והצליל קרוב למושלם והם צריכים להמשיך להופיע ביחד לנצח. כאמור, אין א נאטשֶל.

ולמה, בעצם, הטרחתי אתכם עם פרץ הרגשנות המתאנפפת הזו?

התשובה היא: כדי שתתגייסו לשכנע את מנגנון ההפקה של הצוללת הצהובה להוציא את ההופעה הפלאית הזו כאלבום. זה נורא פשוט: כתבו לאנשים הטובים בצוללת  (ב-IE Tab אם אתם בשועלאש) והפצירו בהם להוציא את ההופעה של רות דולורס וייס, יהוא ירון והאחים רמירז, שהתקיימה ב-24 בדצמבר, בפורמט של CD. אני מאמינה בלוֹבּי חזק ובכוחם של ההמונים להפוך את העולם לנסבל יותר. עשו את הדבר שלכם, שפרו את העולם.
אם אתם ממש חסרי מעוף, פשוט הפעילו את כישורי ה-copy + paste שלכם על הקטע הבא:

שלום רב, 

ברצוני לבקש שתפיצו את ההופעה של רות דולורס וייס, יהוא ירון והאחים רמירז, שהתקיימה ב”צוללת” ב-24 בדצמבר, בפורמט של CD/להורדה בתשלום. נהניתי מאוד בהופעה ואני מאמין שיש לה פוטנציאל להצליח כאלבום /שמעתי אך טובות על ההופעה ואשמח לשלם על הזכות לשמוע אותה.

בברכה,

<הקורא היקר>

עדכון זמני: מסתבר שלא הצוללת אחראית להפיק אלבומים מסוג זה, אלא האמנים, אז העניין בשלבי בירור. עדכונים בהמשך היום. 

אגב הופעות, ב-20-21 לינואר, שזה עוד שבועיים וקצת, האוזןבר יארח חגיגת טום ווייטס על פני שני ערבים (חמישי ושישי). כרטיסים אפשר לרכוש ופרטים אפשר ללקט כאן. זה נראה כמו סלסלה ענקית של ממתקים לאוזניים, והחשש העיקרי שלי הוא שרוב חברי חובבי המוסיקה הם או חובבי אינדי מקומי או חובבי ווייטס, אבל עם כמעט אפס חפיפה בין השניים. אז אלא אם כן שחר (אהם, אהם-הם) יתגבר על ההתנשאות הטבעית שלו כלפי מוסיקה עברית ויבוא איתי לערב הראשון, ובכן, אטוס לי סולו.

וברוח ההופעה הממשמשת של פּיקסיז - Days of Summer 500 מקסים, אז כדאי לכם. גם הפסקול שלו נהדר וליקטתי מתוכו את מה שנשמע כמו הגרסא המוצלחת ביותר ששמעתי ל-Here Comes Your Man. זה נשמע מופרך לחלוטין, כי בסה”כ מדובר בגרסת קריוקי-שיכורים של הגיבור (שאותו מגלם לעילא ג’ו גורדון-לוויט) וגם היא אורכת פחות מדקה, אבל כמות הנשמה שהוא משאיר על הבמה לא היתה מביישת את מלכי הבלוז בכבודם.

Joe Gordon-Levitt - Here Comes Your Man (להורדה/סטרימינג)

בפסח אסע לסיני. החלטתי, ועל כן אקיים. כתבתי על כך באינטרנט, ועכשיו באמת אין ברירה. כי כסף לחו”ל אמיתי לא יהיה לי והִשארות בארץ לעוד פסח אחד כנראה תביא למותי המצער בטרם עת, כי אם הירידה הלאומית מהפסים לא תהרגני, הרי שאשלח יד בנפשי, בערך בערב החג. ועכשיו אנחנו רק בחנוכה, אז תארו לעצמכם מה רב יהיה הסטְרֵס, נאמר, באזור ט”ו בשבט. בפסח, חקוק באבן, אסע לסיני.

אף פעם לא הייתי, זו ההזדמנות לציין. לא ניחנתי בהורים free spirited שנהגו לרדת לשם עם פמלייה של   סמים קלים וחברים; בעיר מולדתי, מסיבות ברורות, אתר הנופש/בילוי הדרומי המועדף היה אילת, שעליה ויתרתי בגיל מאוד צעיר (גם כן מסיבות ברורות) ועכשיו, בירושלים, ובכן - הכי דרום שהירושלמים מוכנים לרדת זה לקרית יובל וגם זה בשביל הפגנות נגד דוסים. בכלל, בירושלים תמיד מתקבל הרושם שחופש זה לחלשים.

נולדתי שנה אחרי שמדינת ישראל החזירה את סיני למצרים ועבורי ועבור בני דורי, סיני הייתה, במקרה הטוב, המקום שנוסעים אליו כדי להרגיש קצת יותר קרוב ללבאנט מאשר ביפו ובמקרה הפחות טוב - איבר תותב של דרום הארץ שבו נגנבים דרכונים אבל הטרייד-אוף הוא חומר איכותי במיוחד. בשביל הדור ששקד באותה העת על ייצורנו, אני מנחשת שסיני היתה משהו אחר לגמרי. איזה שנגרי-לה מקומי להמלט אליו כשה-”לגונות השקטות” של ליאור ייני (כאילו, בחייאת, ליאור ייני) כבר לא הספיקו. מעין קפסולת זמן-מרחב, שערו בנפשכם, שבה הזמן, המים והחול מתמזגים לכדי קו רציף ובלתי מעורער. הלל מיטלפונקט, במחזהו הנהדר “עיר הנפט”, טווה מחצי האי מעין אזור-סְפַר שאליו נהרו קבלני הִתְעַשְּׁרוּת ומייחלי-זהב שחור בעידן קצרצר של פריחה בלתי סבירה בעליל. אולי זה מה שזה היה.

שני שירים נפלאים נכתבו בהשראת הקפסולה ההיא, שניהם באזור 82′-83′, באווירה שלחלוטין משקפת אוטופיה שקשה להנתק ממנה ושאפילו הזכרונות ממנה לא יכולים להיות פחות מפנטזיית פרוזאק אולטימטיבית. ספציפית, בהשראת נואיבה. אפשר להבין, חושבתני. ישראל טבלה אז עד המתניים בבוץ הלבנוני ולא בלתי סביר שהצורך באסקפיזם הדף בעדינות לדרום החם, לנוסטלגיה הכרחית ולזכרונות של מקום בלי זמן וקיום בלי תהיות. אוך, שיהיה כבר פסח.

הראשון והמוכר יותר, הוא “נואיבה”, שהלחין שלמה גרוניך למילות זוגתו דאז, נירית. הביצוע שלו באלבום ה-Live, “נטו”, מעורר דחף עצום לזרוק את החורף-בכאילו הזה לכל הרוחות ולהדרים, כאילו כלום, כדי לבלות נצח זעיר בתוך צדפה, לצלילי שמש גדולה נפלה, צללה.

את “עד מחר”, מוכר קצת פחות, כתב והלחין שלום חנוך ומבצעת חווה אלברשטיין. כל העסק מריח פשטנות א-לה שלום חנוך למרחקים ארוכים, אבל חלבה מגישה ביצוע מלכותי ומלא הדר שקט, כמו שרק היא יודעת. גם כאן, יש פס כסף על המים ואני תמיד חושבת על יאיר למשמע “עד שיאיר, אמרת, עד מחר”, וזה מצחיק אותי ועושה לי נעים ביאי.

נואיבה (גרוניך) להורדה/סטרימינג

עד מחר (חנוך/אלברשטיין) להורדה/סטרימינג

לכל אחד יש מערה משלו, שאליה הוא זוחל בעיתות  מצוקה ואבדן, או סתם כשתחושת הקבס הכללית נהיית בלתי נסבלת. עבור רוב חבריי, המערה הזו מתגלמת בצורה של ספר ואסקפיזם ברוך בצדו. למערה שלי צורה של אוזניות ה-k412 של AKG ונגן שסוללתו טעונה. לרוב, כדי באמת להשיג אפקט מערה מקסימלי, צריך למלא את האוזניים ביצירות מוכרות, ותיקות ואהובות שכבר שמעת ברפיט כ”כ הרבה פעמים עד שהן מדממות לך מהאוזניים, חרוטות על גזע המוח שלך ונטמעו במחזור הדם. שירים חדשים פשוט נחבטים, מעשה דיסוננס לתפארת, ברעות החולות ששטות בין ארכיפלגי המוח וניתזים לכל עבר.

Blind Faith היו סופר-גרופ, שכללו בעיקר פליטי Traffic ו-Cream. הם חברו לכדי סלף-טייטלד אחד, מוצלח נורא, שגם צפן בחובו את Can’t Find My Way Back Home. כבר חילקתי כאן את השיר הזה במסגרת מיקסארמניה, אבל ככל שאני טומנת את אוזניי בתוכו יותר ויותר, הוא לובש הֶקְשרים אחרים, מעורפלים יותר, מופשטים יותר. הדרך הביתה רק מסתבכת יותר ויותר והשיר כבר מזמן חדל להיות מקור נחמה והפך עוגן לייאוש, מעין גביש-פולחן שמזכיר לי כמה שבריריים הם הדברים, עד כמה אין בזה שום דבר שהוא בסדר או בר-ריפוי.

ואני כבר לא יודעת אם הזכוכית הפיגורטיבית שלעסתי היא השיר הזה, המזוקק, או הגלנפידיך, שאני יכולה להשבע שמתנדף בקצב מדאיג, כי אין סיכוי שאני שתיתי את כל זה. אני מבינה סוף-סוף את האח, שמגן כבר שנים בלהט על הזכות להרס עצמי וברמות מעמיקות והולכות של הבנה והזדהות אני מצטרפת אל מסע הצלב המסוייג שלו. חוסר האיזון שלנו, המכורים להתמכרויות, אינו אינהרנטי, כי אם נרכש ונחוץ. הוא חיוני לחיוניוּת. ולהגדרה העצמית, ומעל לכל, להרווייה. הניסיון איננו למצוא איזון אלא להפר אותו, כי קו האופק בזווית הנכונה רק כשהוא נוטה בכמה מעלות. משהו שם תמיד מאיים להִפָּרֵם, קולוסוס עצום של בדידות קיומית תמיד זקוק לריסון, קרעים מהמציאות שסביב זקוקים לסיב עשן, לטיפת ענבר בלואו-בואול או לרכות הבלתי נתפסת שאפשר למצוא רק כשעור פוגש בעור - רק כדי לאשש את קיומם. איכשהו, when the fix is in, הרצועות שמהדקות את המציאות מסביב פחות וויזיביליות. והכי חשוב - הבכי must be kept at bay, כי אף אחד לא יודע מה יקרה אחרי שיחל. מי יודע אם בכלל ייפסק אי פעם. והרי לא בחולשה מדובר, כי אם בקיום שהוא קצת יותר קרוב לסף.

Blind Faith הבינו את זה, חושבתני (ובפרט סטיב ווינווד שכתב את השיר) ו-Can’t Find My Way Back Home קצת עוסק בזה. Can’t Find My Way פוסע בעדינות בתוך אותם הרגעים הבלתי סבירים בעליל שלפני הסערה, כשכל הנימים רועדים בפראות וכבר הנשימה נעתקת ובכלל לא ברור אם הבחירה להביט אל תוך התהום היתה שלך מלכתחילה.

Blind Faith - Can’t Find My Way Back Home

היו לי כוונות לצהול כאן נוכח ה-”עונג באוזן” האדיר של ליל אמש, אבל הטבח בבית האגודה מיסמס כל שמץ של חדוות צהלה.

במקום זה וכהומאז’ לקהילה, קחו קישור לסדרת שירי Gender Benders מבית Star Makers המצויינים בכלל וביצוע של דילן ל-House of the Rising Sun בפרט, שכשלעצמו לא מאוד מרשים, אבל ההסבר הנלווה על הסטוריית ההקלטות שלו מרתק.

יש גם רשומה מעולה של יוסי, חברו של ג’ורג’, על הטבח, על האינדוקטרינציה הטמונה בבסיס תרבות החרד”ל ועל התגובה הציבורית הראויה, שלשם שינוי צריכה לכלול יותר מהדלקת נרות והכלה עד כדי שכחה.

מי יתננו ימים בטוחים וחסד פלורליסטי של אמת.

דברים מרתקים קורים בקונכיה, שם פרנק זעתר מקבץ ומייצר תופינים ומגדנות בפורמט של מיקסטייפים. אם לא די בכך, הלך ופצח באגרגטור המיקסים to end all אגרגוטרים של הבלוגספירה העברית: בדיוק מה שזה נשמע. נראה לי שבשלב זה אפשר בקלות לכנות את העסק אגרגטור של המיקְסְפֵירָה.

שני מיקסים שצדו את עיני ואז את לבי: Sunday Smile, מטעם נטע, שכנגד כל הסיכויים מצליח לעשות את הבלתי נתפס ולחולל חיוכים עת מפציע יום ראשון. הוא עדין אבל לא פלגמטי, מלאנכולי אבל לא מבעס ומביא אותה בכמה הפתעות (באמת, באמת לא חשבתי שיש ממה להתרגש אצל She & Him מעבר למובן מאליו). אין שם קטע אחד מיותר.

השני הוא ישראלים מגניבים, מידי פרנק עצמו. הורדתי אותו, מסוייגת משהו ומתוך חשדות בנוכחות מופרזת של אלי לס (לא, לא קראתי את הטקסט הנלווה שפרנק כתב וכן, מסיבות עקרוניות). העניין עם אלי לס בפרט ועם לייבל פיתקית בכלל (שאתרם, למרבה הצער, כנראה נשלק ע”י בעל הדומיין האכזר. זה כנראה מה שקורה כשיובל הרינג בסיבוב הופעות), הוא שאני נורא רוצה לאהוב אותם. באמת. אני מלאת הערכה למפעל הפרינג’ הענף שהולך שם, אבל איכשהו, להוציא את הבקרים הרועשים זצ”ל ואת לבנון - הדיס-הרמוניה (ההכרחית, כנראה, למהות של אותו פרינג’ אמור) שמקננת אצל רוב היוצרים בלייבל פשוט לא מצליחה להתחבב עלי.

כל זאת כדי להסביר שהמיקס המקושר דלעיל דווקא משופע במלא סוגים שונים של כן-הרמוניה ובפנינים יפיפיות מהזמר העברי לדורותיו, כולל ביצוע פרוג/קלאסי מבריק לחלוטין של שלמה גרוניך, האיש הכי under-appreciated בתעשיית המוסיקה בארץ, לקטע מתוך שיר השירים; מלכה שפיגל מכשפת; רות דולורס וייס ובלובנד עם שיר המיקסים האולטימטיבי - ‘כשהלילה יורד’ ועוד כהנה וכהנה ממתקים. בקיצור, תורידו.

~0~0~0~

מתוך שני המיקסים הללו, דליתי שני שירים יפיפיים, שמן הראוי להרחיב עליהם את הדיבור.

Sunday Smile נחתם בשיר של אלתרמן, שהולחן ובוצע ע”י אסף קרן ז”ל ומוסיקת המקרה. לשיר קוראים “עוד אבוא אל ספך” ואסף קרן הוא ז”ל, משום שהתאבד קצת אחרי שהסינגל הזה יצא לרדיו. קרן, שנראה, נשמע ונקרא מותק אמיתי, היה שדרן ב-88fm ומוסיקאי חובב שירה בעצמו למוות בסתיו 2002. בועז כהן כתב בזמנו מילות פרידה מאוחרות. מוסיקת המקרה, אגב, הוא תרגום מילולי של המונח incidental music, שתורגם לעברית כ-’מוסיקת ליווי’.

אסף קרן ומוסיקת המקרה - עוד אבוא אל ספך (להורדה)

בתוך ‘ישראלים מגניבים’ אפשר למצוא ביצוע של אביגיל גלרטר לשירה של לאה גולדברג - “מחר”. ציבור הקורא ודאי מכיר את “מחר” בביצוע הקלאסי של נורית גלרון (”וּבִשְׁחוֹר אישׁוניך אהיה לְבָנָה” וכולי) ואם ממש מתמצא, את הביצוע של גלרטר בתוך שרות לאה גולדברג, אלבום המחווה הכפול לשירי לאה גולדברג, הסובל מאיכות לא אחידה בעליל וניסיון של מישהו בעל יומרה להגיש את רונה קינן לצד רוחמה רז. גלרטר עשתה תעלול כפול: ראשית היא שרה את כ-ל השיר, שמורכב מפי שלוש טקסט מאשר משקפת הגרסא של נורית גלרון. שנית ונועז בהרבה - היא לקחה שיר בעל מקום של כבוד בקאנון השירה העברית המולחנת - ועשתה לו רימייק ורימיקס ובקיצור, הפכתו על פיו. ויצא בונבוניירה. אביגיל גלרטר, לפחות אליבא דגוגל, נעלמה לחתולין מהשטח אחרי שהשתתפה בפרוייקט ההוא. וחבל. כמו שכותב פרנק בהסבר הנלווה לשיר - הייתי רוצה לשמוע אלבום שלם כזה.

אביגיל גלרטר - מחר (להורדה)

 ~0~0~0~

אורה, סבתי המאמצת-לא-רשמית-בדימוס-ז”ל-בקיבוץ, שהיתה אישה קשה ואליטיסטית במובנים רבים, רוותה נחת משירי משוררים שהולחנו ובוצעו בתוך המיינסטרים. הפופולריות, טענה, תסייע ביד השירים הללו להשאר בתודעה הציבורית. למעשה, היא מאפשרת להם לחלחל אל מוחות צעירים שלא היו נחשפים אליהם אחרת. אני מחבבת את הגישה הזו. יש בה כדי להשקיט מצפונים שרוצים היו, היפותטית, להכיר הרבה יותר שירה עברית מאשר מאפשרות חווה אלברשטיין או נורית גלרון, אבל מסתפקים בנחמה פורתא ש-”גם זה משהו”.
היגגתי לי על שני השירים ועל שני הענקים שכתבו אותם. הם ישבו להם, הוא בבית הקפה כסית אשר במעבה דיזנגוף והיא בשכונת רחביה בירושלים וכתבו מתוך ערגה. שני מהגרים - מרצון, אמנם. פריווילגיה לא טריוויאלית כלל עבור בני דורם - שערגו, אין לי ספק, אל מכורותיהם אשר באירופה ואל חיים אחרים שהיו יכולים להיות להִבָּנוֹת עם בני זוג לא-להם: הוא ניהל רומן כמעט גלוי עם הציירת צילה בינדר ואילו היא היתה מאוהבת במשך שנים במשורר אברהם בן-יצחק.

אז הם ישבו להם בלבאנט וכמהו לאהבות ירוקות יותר ומתישהו, במורד שמגיע אחרי דמי ימיהם של אנשים, הם גם כתבו את הטקסטים הללו, שיותר מכל משקפים השלמה וכאב דק ותהומי שניצב חוצץ בין ה-”יש” ובין ה-”יכול היה להיות”. חיים שלא נחיו.
“עוד אבוא אל ספך”, ספוג עד השפה בדימויים עשירים כל-כך שמצליחים להזדקק מתוך מילים כה ספורות. ביתה העני, שפתיו הכבות, חייו שכרעו בלי הגיע אליה ומעל לכל - הדממה שבין דפיקת לב למשנהַ, שהוא מייעד לה ולה בלבד. אסף קרן עשה את עבודתו נאמנה, ברקימת הלחן והעיבוד הכל-כך עדין סביב המילים הצורבות, הענוגות.

ואילו ב-”מחר” יש פרפור אחרון של תקווה, ספק התכחשות. גלרטר עשתה בתבונה שהביאה את יתרת השיר ולא הסתפקה בשני הבתים המוכרים יותר. כך יש יותר מקום לקבל תמונה מלאה יותר של החלום, שבו שיט על סירה בנחל ירוק קורץ לזכרונות הילדות שלה מרוסיה כפי שמהדהדת ב”מכתבים מנסיעה מדומה” שלה. גלרטר איבדה לגמרי את החולמנות והרוך שבגרסת הגלרון הקלאסית ועדכנה את הקצב והמזג למשהו יותר חטוף, מרוחק, זכוכיתי, מרוכז. בכך היא בעצם עמדה בגבורה רבה בחוק מס’ אחת של קאברים באשר הם: חוק חידוש חובה. סחתיין.

קיץ, למגינת לבי. בירושלים עוד איכשהו אפשר לפרכס מקור בערבים, אבל אוגוסט בלתי נמנע והאופטימיות זולגת ממני והלאה ככל שנוקפים הימים. אם יעלה בידי להשאר בצד הנכון של שער הגיא משלהי יוני ועד ספטמבר - דיינו.

אבל החיים יפים. חזרתי לעשן בפול ווליום, שילשתי את מנת הקפה היומית שלי ואת מנת הוויסקי השבועית, הפסקתי לנקות את הבית והתחלתי לישון עם חלונות פתוחים, מה שאיפשר לרבבות יתושים לצבוא עלי מיד ובאופן בלתי מתפשר ולעשות בי כבשלהם מדי לילה, במסגרת פולחן הדם המפוקפק שלהם.

אבל לא אכפת לי. הקיץ הוא הזמן הראוי להתנער מהחרדות שמכתיבות את התנהלות היומיום ולחיות כאילו שאין חורף גדול ודוּבִּי בקצהו השני. כן, אני יודעת; אגרוייסע חורף.

לרגל הפנאן הסֵמי-קיומי, יצא לי לצרוך לאחרונה קצת מוסיקת נֵשׁוּמֵע, מה נקרא בלעז ‘סוֹל’, יעני גם שמש בלטינית וגם הפוך מהמהות של עצמה שזה ככה שחור.

אנחנו -ואני, כרגיל, משתמשת במונח הזה במובן הרחב ביותר שלו - רגילים לחשוב שלא היה סקס בעולם לפני וודסטוק ושמהפיכת ההיפים הדלוקים בסיקסטיז הביאה איזו בשורה אדירה של שחרור מיני שבתורה, התנפצה בקול גדול על מסיבות הסווינג של שנות השבעים ביחד עם הרבה, הרבה, הרבה יותר מדי קוקאין.

מה לעשות שזמרות הנשמה שקדמו למהפכה (המינית) המהוללת והזיעו במועדונים מעושנים לשחורים בלבד כבר בשנות ה-40, היו הרבה יותר נועזות, מתריסות ובוטות משג’וני מיטשל בכלל היתה מעלה על דעתה שאפשר.

קחו שני שירים בביצועה של נינה סימון האלוהית ואחד בביצוע של אלברטה האנטר האדירה, שמגישים תאווה נשית ותיאבון מיני תוסס - לא ברמזנות העוגבנית שהתרגלנו לצרוך, שהיא פאסיבית במקרה הרע ומעורפלת עד אבדן מסר, במקרה הגרוע — אלא בחיוּת ובשובבות ובנגישות.

ואני מבטיחה לציבור הקורא שלי, שאף אחד באותם מועדונים מזיעים ומעושנים לא לטש עיניים מזועזעות בכהנת הגדולה של מוסיקת הנשמה או מלמל בבוז “איזו נִימְפוֹ” בעודו מצטלב בתוככי נשמתו. הפוריטניות הזו הגיעה אחר כך. אחרי, בליב איט אור נוט, המהפכה הגדולה של החופש המיני.
בברכת קיץ תוסס ועצל גם יחד לכולם:

Nina Simone - Gimme Some

Nina Simone - I Want a Little Sugar in My Bowl

Alberta Hunter - My Handyman

השבוע הזה התחיל רע ורק נהיה גרוע יותר ויותר ככל שנקף. והיום רק יום שלישי. שוב בתי החולים, שוב ציפייה מורטת עצבים במסדרונות שריח של קבס וחידלון עולה מהם, שוב הניסיון לקושש תשובות בשפת בני אדם מרופאים חסרי סבלנות ואחיות מרירות, שוב הניסיונות להטביע את הפאניקה ואת תסריטי הבלהות בגיגיות של קפאין.

אנחנו קודרים יותר, אחרי הסיבוב הזה, אבל מחוזקים יותר, באיזה אופן מעוות. מחד, disillusioned ומאידך - באותו הצד, לשם שינוי.
חזרתי הביתה אחרי רצף אוטובוסים מוגזם ואחרי שסגרתי את הפער שהחיים שלי פתחו בזמן שלא הייתי בהם, קרסתי לכדי כדור של עייפות והדחקה. כל שביקשה נפשי הוא לנסוק מעלה, שכנפיי יפרצו את כלוב הצלעות ואת החזה כמו המלאך של דה ווינצ’י, וישאוני מעלה, מעלה, להרקיע שחקים.

שלחתי לאח את “מוצא האהבה”, (The Origin of Love) לפני כמה ימים, לפני שכל דרמת בית החולים התחילה, בניסיון לרכך מעט את עוצמת הנפילה שלו. כי זה מה שאחיות עושות, כך נראה לי. מנסות לגונן גם כשזה לא בהכרח רלוונטי.

האח טען, ודי בצדק, שזה שיר מזעזע. אבל שקעתי לתוכו, ואיתו המראתי לסיפור העצוב, הנורא, המופלא של מוצא האדם ומוצאה של האהבה. הסיפור ששטח אריסטופאנס בפני מאזיניו, על שלושת המינים שהיו בטרם היות התבונה, גרסת גן העדן של היוונים הקדמונים. שלושה מינים שלמים ומושלמים: זכר ונקבה, שנוצקו מחוברים בגוום ואשר מקורם בלבנה; זכר וזכר, מחוברים גם הם, אשר מקורם בחמה ונקבה ונקבה, מחוברות, שעלו מן האדמה. אבל האלים, שקנאתם בערה בהם להשחית, הכו בברקים את הבריות המושלמות הללו ופירקון. בנופים הקדמוניים של שחר האדמה, בינות להרים קולוסאליים ורוחות עריצות, התפוררנו לכדי מה שאנחנו היום, חצאים בודדים ואבודים שמחפשים בלא מנוח את איחודם עם נשמות-החצי שלהן. היעד אבוד מראש אבל אולי יש סיכוי לזכות ברגע של חסד או זיכוך בשעת הזדווגות.

זהו מוצאה של האהבה וזה אובדנה. ולכמה רגעים, אכן המראתי, עם הרעיון היפיפה הזה ועם הידיעה שאנשים לא מושלמים הגו רעיון כ”כ פנטסטי, עם כאבם של ילדי השמש, הירח והאדמה, עם הדוויג שנושאת את השיר הזה לטומי גנוסיס הגאוותן, ביללה שיופי מסנוור וייאוש עצום אצורים בה. איכשהו, כשמאזנים את הכאב עם קצת יופי, אבל יופי במובן המוחלט של המילה, יופי כאחד מערכי היסוד שעליהם ניצבת האנושות - איכשהו, זה הופך את הכאב לכמעט נסבל.
Stephen Trask - The Origin of Love

ובגלל שאני ממש, ממש, ממש גרועה, אני מפרסמת את הקישור הזה רק עכשיו ולא ברגע שקיבלתיו.

גבירותיי ורבותיי, אני שמחה לקשר לכם את פרוייקט שיר זר (קובץ zip), שחזר לשכון ברשת הודות לגיאחה, תבורך נשמתו הזכה והובא לידיעתי בזכות ינשוף עירני במיוחד.

פרוייקט שיר זר, (אתר השרת) למי שלא יודע (וחזר מעונש של 10 דקות בפינה), הוא פרוייקט משותף של דויד פרץ (אתר) והשרת העיוור, שהפיקו, בהסכמתו של לאונרד כהן, אלבום מחווה לשיריו בתרגומים לעברית של האמנים המבצעים ובעיבודם. הוא נהדר, מצויין, <הכנס רצף סופרלטיבים> ועושה חסד רב לשירים המקוריים. בתור אלבום אינדי, הוא יצירת מופת ובעצם ממלא את הפונקציה הכי חשובה שיש בתור אלבום קאברים: הוא מחדש. דאת’ס רייט, שמעתם אותי. מחדש. כמעט כל העיבודים-ביצועים נהדרים וכולם בלי יוצא מהכלל מעניינים. ועכשיו, קורא יקר, עם יד על הלב, מתי בפעם האחרונה קראת אותי משתפכת בלי לעצור כדי לנשום במשך פסקה שלמה?

סוף הסיפור היה עגום - כהן אולי נתן את ברכתו, אבל הלייבל שלו איים בתביעה על הפרת זכויות יוצרים והשרת נאלץ לגדום את חגיגה באבה. אבל כאמור, גיאחה וינשוף וסוף-טוב.

עשו לעצמכם טובה, הורידו את האלבום.

מוסיקת הגוספל, כידוע, היא בעצם מלא-מלא שירי הלל לקב”ה, עם ריח וטעם של שדות כותנה וכנסיות קטנות ומזיעות על גדות המיסיסיפי. מזמורים ממזמורים שונים שעובדו לקצב הגוף, העבודה והעבדות ולא פעם מדובר בלחנים רפטטיביים עד ייאוש וטקסטים עילגים, מילות הדר ותקווה שנתחברו על ידי אנשים שלא הכירו כראוי את השפה שבה שרו וודאי לא ידעו לכתוב בה. כי הרי, מה שחשוב בגוספל הוא הנשמה, ההתכוונות, הנכונות להגאל באותו הרגע ממש, באמצעות שירה בלבד וכל מי שראה משאית של ברסלבים מקפצים ודאי יעיד על כך בעצמו.
האחות רוזטה ת’ארפ ידעה את זה מצויין וההופעות שלה, כך מספרים, היו רוויות בטישות, צעקות אל-על ושאיבת הקהל אל תוך הקצב, הקצב, הקצב, הקצב — של המזמורים וגם של הרוקנרול. ההופעה הזו שלה, כפי שהועלתה ביו-טיוב, אמנם סולידית למדי, אבל נותנת תחושה כללית של הווי הופעותיה.

סם פיליפס [אתר, פלאש והכל] (זמרת האינדי, לא המפיק המוסיקלי של אלביס), לעומתה, לוקחת את החיים קצת יותר בקלות ועם גבה מורמת. היא אינדי-רוקרית ותיקה, גיטריסטית ראויה ובעלת רקורד עשיר של כמעט-הצלחה. אין כמו אנדרדוגיוּת אותנטית כדי לעורר את החיבה המיידית והבלתי מותנית שלי. אבל גם הקול המחוספס, הגיטרה המחוספסת גם כן, המרירות נטולת הציניות ואיזו חיבה כנה וחסרת בושה לחיים - עושים לי את זה ממש.

פיליפס מצליחה לעשות משהו שדוונדרה וחבר מרעיו מעולם לא השכילו להפנים: הנימה האוטוביוגרפית, החושפנית שכ”כ מקובלת ויש יאמרו מומלצת, בקרב יוצרי אינדי - היא עושה את זה כמו שצריך. היא לא שרה על כמה שהיא רוצה לשיר או מתפייטת על כמה שאהבה היא הו!. היא פורשת את קלפיה בפנינו ומסבירה בפשטות וברהיטות אינטליגנטית איך זה עובד אצלה. ואז לא צריך להשבות כליל בקסמה או להתבשם מהאינטימיות המעושה שנוצרת בין האלבום למאזין - אפשר פשוט לאהוב אותה.

Sister Rosetta Goes Before Us הוא מחווה אדירה לרוזטה ת’ארפ, שהזיזה את אבריהם הפנימיים של שומעיה כמו שרוב זמרי הנשמה בני ימינו יכולים רק לחלום. פיליפס נשענת על רוזטה, שבתורה נשענת על אותו קב”ה עלום ושואבת ממנה ניחומים ותקווה. “לָךְ האמונה והאקסטזה הדתית, אבל לי, בדלותי, יש אותך ואת ההשראה האדירה שאת מעוררת, הדי אור של כוכבים שכבר נמוגו, סודות המשורבטים על פני הרקיע.  הוא הלך ולקח אתו את אהבתי ואני לבד לגמרי, בקצה הלילה. אַת הענקים שעל כתפיהם אני ניצבת”, כך האחות פיליפס לאחות רוזטה.

ואילו אני נשענת על סם פיליפס. יש איזה נוחם בעצם ההשלמה, כך אני אומרת לעצמי ומקשיבה לפיליפס מקשיבה לרוזטה בחשיכה.

Sister Rosetta Goes Before Us -  (להורדה/סטרימינג) גירסת הפיליפס.

גירסת האליסון קראוס ורוברט פלאנט. (להורדה/סטרימינג) זוהי גירסא חביבה. במקור, פיליפס כתבה את השיר לאליסון קראוס שהפכתו, במסגרת אורגיית העיבודים המושלמים מדי שב-Raising Sand, למשהו מתקתק ולא מספיק חרוך. פיליפס הקליטה אותו בעצמה מאוחר יותר, והגירסא שלה מוצלחת בהרבה.

Strange Things Happening Everyday - (להורדה/סטרימינג) בביצוע האחות רוזטה ת’ארפ. המאזין חד-האוזן יזהה רפרנסים אצל פיליפס לשיר הזה.

סוף השבוע האחרון היה פורה להפליא ורווי הישגים דומסטיים, אדמיניסטרטיביים ותרבותיים. לדוגמא: נבירה מעמיקה בפיסות נייר שהתפוררו בייאוש על גבי שולחן הכתיבה שלי העלתה שבבעלותי לפחות כרטיס אשראי אחד יותר משסברתי ושאני חברה באינספור קופות גמל, או לפחות 2. יותר משציפיתי. האתגר האמיתי הוא לתחזק את רמת האנרגיה והמוטיבציה שהביאוני לחפירות ההרפתקניות האלה מלכתחילה - עד סוף חוה”מ, בתקווה שמוקדים טלפוניים של קופות גמל לא עושים גשר מפסח ישר לרגל הבא.

באגף התרבות שהנו, לכל הדעות, מעניין יותר, גיבשתי מספר מסקנות חשובות:

• האלבום הכי מוצלח של אנני לנוקס הוא, בלי צל של ספק, Diva המצויין-מצויין-מצויין. את הרומנטיקניות חסרת התקנה היא הביאה אתה עוד מה-אייטיז, אבל 1992 היתה עבור גב’ לנוקס שנת מעבר מרה-מתוקה, שבה ספחה איזו מרירות נוקשה, אבל עוד לא הספיקה לפתח את אותה תודעה חברתית מוגזמת וטרחנית,שהגבילה את הצליל שלה בהמשך הדרך.

• עומר קליין הוא תותח רציני, אבל מוטב עומר קליין (אתר) עם חגי כהן-מילו מאשר עומר קליין עם עומר אביטל. למעשה, אני בעד הגלייתו לאלתר של עומר אביטל לאוסטרליה לצורך השתלמות במה שיתחשק לו לפרק זמן בלתי מוגבל.

• אם אנחנו כבר בטבלאות, הרי ש-Ben Gibbard עם The Postal Service, זצ”ל (אתר) עדיף על פני Gibbard עם Death Cab for Cutie. הקדשתי לעניין חלק ניכר מסופ”שי ואני מוכנה “לקחת את זה החוצה” עם כל מי שמרגיש צורך להביע את אי הסכמתו. זוהי האמת ולראייה, להלן שיר שלהם   The District Sleeps Alone Tonight (להורדה/סטרימינג), לצורך אישוש הקביעה שלי.

• אפורופו אוסטרליה - כמו הפרלין האחרון בקופסת המקס ברנר שקיבלת ליומולדת, התענגתי על הציפייה לקראת “אוסטרליה” של באז לורמן, עד שראיתי ו-יה רבאק, איזה תענוג. לפני עידן ועידנים, עשתה עמדי איה חסד ולימדתני ליהנות מקיטש בלב שלם ובממחטה רטובה. “מולאן רוז’” היה תחנה חשובה מאוד במַנְסע הזה. “אוסטרליה”, על אף שהוא הרבה פחות צבעוני, גועש ורגשני, עמוס להפליא בדרמה המודעת לעצמה וחסרת הבושה שהפכה למאפיין לורמן-י אהוב כה. הקומפוזיציות (האסתטיות) מרהיבות, העלילה לא נגמרת (בכלל. לעולם.), הדיכוטומיה של הרעים-טובים פשוטה עד גיחוך (לרעים יש שפם, לטובים יש לַאסו ואת ניקול קידמן)  והפסקול משובב לב ועוצר נשימה, בכך שמשלב קטעים סימפוניים עם מזמורים אבוריג’יניים ואת שתי התימות העיקריות, Waltzing Matilda (הפלא ופלא) ו-Somewhere Over the Rainbow לסירוגין, בחן רב.

לאור העיסוק המתמשך בפסי קול (אהם), הערה על פס הקול של “אוסטרליה”:

לורמן (שלדעתי אחראי גם על נתח משמעותי בעיצוב פס הקול) עושה בדיוק את מה שתיארתי ברשומה אצל “ההם”, במופגן, מובהק ומאוד in your face: פס הקול מגוייס, די באגרסיביות, לטובת הכוונת החוויה הרגשית של הצופה, עם התקדמות העלילה. כמו טאטלע, פתחתי את הממטרות בכל פעם שהכינורות התעצמו והזלתי ריר בכל פעם שהצ’לו שליווה את סצינות ה-swashbuckling של יו ג’קמן נכנסו לפעולה. הגיחוך הוא, כמובן, שזה שעצם הידיעה שמפעילים עלי מניפולציה לא הפריע לי ליהנות ממנה או לשתף איתה פעולה. להיפך.

• אני שמחה לקשר לשתף את ציבור הקורא שלי בקישורית לקורא הרסס של Boy Howdy, שמעדכן את Cover Lay Down המעולה. אני יודעת שזה קצת מופרך, לקשר לרשימת קריאה של מישהו, אפילו לא איזה גיאחה או דויד פרץ, אבל יש שם אחושלוקי פנינים ממגוון בלוגי MP3 שממש שווה לדגום. המלכוד הוא, שקורא הרסס שלו הוא גוגל רידר, ואינני בטוחה אם יש דרך להתעדכן ממנו שלא באמצעות גוגל רידר משלכם. למה אני לא יודעת את זה בודאות? כי אני לא משתמשת בגוגל רידר ואין לי כוונה להתחיל. אז או שתצרפוהו לגוגל רידרכם, או שתרפרשו עד שתרוו מעושר רשימת הקריאה.

• TB Sheets הוא, ככל הנראה, אחד השירים המדכאים יותר בתולדות המוסיקה הפופולארית. ג’ולי, אהובתו של הדובר, גוססת מזה זמן-מה משחפת. הדובר, באורגיה של אשמה וגועל, מנסה להתמודד עם הנסיבות ה”לא טבעיות” ועם הסדינים המצחינים, החדר המחניק, אבל לא מי יודע מה הולך לו. ואן מוריסון כתב והקליט את השיר מורט-הקישקעס הזה, שאפילו זכה בערך משלו בוויקיפדיה, בו מדווח עד כמה מוריסון עצמו סבל מתוכן השיר במהלך הקלטתו. אבל הוא נפלא ומורט-קישקעס כמו שראוי לבלוז אירי איכותי. T.B. Sheets (להורדה/סטרימינג)

ביום שני אלך להופעה של יסמין לוי בתיאטרון ירושלים. זה מסתמן כהיילייט של החג המזופת הזה. דיווחים לאחר מכן.